יום שלישי, 19 בנובמבר 2013

המהפכה הפוסטמודרני והמהפכה הוירטואלית

המהפכה האינטרנטית והפוסטמודרניזם
דיברתי קצת על המהפכה הוירטואלית כשהקמתי את הבלוג.

הפעם, אני מבקש להרחיב מעט את הדיבור על המהפכה הזו ולקשור אותה למהפכה אחרת – המהפכה הפוסט מודרנית. באופן אישי אינני מכריע – לפחות לא באופן מודע – לטובתה או לרעתה. אינני מצדד או מגדף, לפי שעה אני עדיין עסוק בניסיון להבין את שורש המחלוקת. מה שאני מבקש לשתף זה בסיכומים של ברורים שהתגבשו אצלי בתקופה האחרונה בנושא. (אני מביא דברים בשם אומרם ולכן אזכיר את שם החוקר שממנו לקחתי את הדברים בסוגריים עגולות כנהוג. גילוי נאות: את המפגש עם המקורות אני חייב לקורסים המתוקשבים של מכללת 'מורשת יעקב' אותם אני עושה בשעות הקטנות של הלילה)

נקח כמה צעדים אחורה ונדבר על העידן המודרני. אני לא מבין גדול מדי, אבל אני מצליח לשער שיש קשר בין השינויים ההיסטוריים להבדל התפיסות. כשאדם מתרגל לתפוס מציאות בצורה מסויימת מבחינה טכנית הוא מתחיל להאמין שכך היא המציאות - לעומקה ולאמיתתה. 

כך, אפשר לראות בכל השאלות הפילוסופיות הרווחות על דבר 'הקרטריון לאמת ולמוסר' איזו ספקולציה משוכללת של המהפכה התעשייתית. התעשיין, אחרי שגילה את הקיטור והתחיל להשען על חוקים וכללים כדי למנף את הייצור שלו. כשהצליח להבעיר לו איזו מכונה גדולה, שמריצה סרט נע - הוא התחיל בייצור. מחוקק לו צלם ותבנית העולים על רוחו ולתוכם הוא יוצר את החומר של המוצר. משעשה כן פעם אחת – הוא יכול לאפשר לסרט הנע לייצר מוצרים רבים. כולם יעשו – בצלמו וכדמותו של הדפוס הראשון. באותה המידה, הפילוסוף שאחרי המהפכה התעשייתי – מחפש לו איזה קריטריון תבוני, איזו נוסחה, איזו תבנית. אותה תשובה תשובה חמקמקה, אותה נוסחה בלתי פתורה לשאלה: כיצד אדע שדבר מסויים אמיתי? כיצד אדע להבדיל בין הדברים השקריים לבין אלו שאור האמת נוגה עליהם? מרגע שיצליח ללכוד אותו – הוא יניע את הסרט הנע וכל הממצאים / הידיעות / התובנות / או אפילו בני האדם – ירוצו על הסרט הנע ויגיעו אל היעד – מוצר מוגמר ושלם.

זה יכול להופיע בצורה מלוטשת ונקייה – באופן פילוסופי ותיאורטי. באותה המידה זה עשוי להופיע באופן דוגמטי ואכזרי – במערכות חינוך שכופות את ה'אמת' שלהם בצורה אגרסיבית. קשה לי שלא להזכר בסרט הנע – שסופו במטחנת בשר ב Another Birck in the wall של Pink Floyd (ראה שם מדקה 5:06).

איך מתעצמת המהפכה הפוסטמודרני לרגל התמורות הוירטואליות? מה הקשר בין האייפון הכי חדש לבין השאלה האם וכיצד נדע את האמת לאמיתה?

מהי אפוא הזיקה בין העידן המודרני לבין העידן הפוסט-מודרני?

האם קריאת השמות הזו אין לה אחיזה במציאות ואינה אלא המצאה מחשבתית. 'שיום' שאינו משקף את מצב העניינים בפועל אלא רק דימויים בתודעת האדם? אולי אין כאן אלא המשך של התפתחות המגמות של הנאורות ושל הקדמה (יונה, צוקרמן),  ושל המהפכה הטכנולוגית של החברה התעשייתית, שמקורה בתהליכים סוציולוגים של גלובליזציה של תקשורת המונים (במובנה העתיק - העיתונות, המפלגות הפוליטיות) ובתופעות של הגירה ושל ניעות (מוביליות) חברתית מן הכפרים החלקאיים אל הערים האורבניות (סמרט) בעקבות התיעוש? אולי אין סיבה למהומה, וודאי לא לחגיגה?  בהחלט יתכן...


אך רוב החוקרים לא סוברים שזהו העידן שאחרי המודרני אלא העידן המנוגד בהנחות היסוד הפילוסופיות והתיאוריות לעידן שקדם לו. 

אני שב ומזכיר שאינני מחווה את דעתי אלא מנסה להנהיר את המציאות כפי שהיא מורגשת – באופן מגובש. נרצה בכך או לא - הפוסטמודרניזם פושה והופך למציאות ממשית. הרבה מעבר להישג ידינו והרחק מטווח השפעתנו. במקום להתנגד, או לכל הפחות לפני שנתנגד - מוטב שנדע מעט יותר במה מדובר. אצל אנשים רבים המציאות הפוסטמודנית הפכה לממשית, לפחות בעקבות בחירתם.

אספתי כאן את כל היסודות שבהם נמצא את ההבדלים בין העדינים השונים. כמו כן סידרתי אותם במדרג שאני מוצא בו היגיון מהותי. החל מהחלשות האמת הכללית והמוחלטת במובניה השונים (אידיאולוגיה, תרבות, דתות, לאומים, מסורות, היררכיות) והעצמת הפרשנות הסובייקטיבית והנרטיבית.

1.  רלטיביזם – ובמילים פשוטות: אובדן האמונה במחולטות. מהיום לא ניתן עוד לדרג את התרבויות לרמות גבוהות ונמוכות, ראויות ולא ראויות, מכיוון שכולן שוות. גבולות התרבות פרוצים וחדירים. את המידע נקבל באופן ישיר ומהיר, הרבה לפני שלמחנכים שלנו תהיה האפשרות להביע את העמדה החינוכית ואת 'יחסנו אל' וכו' וכו'.

2. דא עקא, שהרלטיביזם דנן אינו סביל אלא פעיל וחתרני. יש רצון למוטט את תפיסת העולם הקנונית וההיררכית, שהייתה מבוססת על אמונה באמת אחת מוחלטת. אבדה האמונה באידיאולוגיה ובערכים המתיימרים להיות בעלי תוקף אובייקטיבי ואונברסלי. (יש ערגה לתנועות המהפכה של שנות ה-60 וה-70, או שרק נדמה לי?)

3. אבל גם המחנכים עצמם לא טומנים ידם בצלחת. אנחנו פוגשים שוב ושוב במוסדות השונים להשכלה גבוהה קריאת תיגר על כללי החשיבה הלוגית שאפיינו את העידן המודרני. גם הממסדים הדתיים ישנם קולות -גם אם לא רצויים - של ערעור על פולחנים נורמטיים המפקחים על בני תרבויות שונות (למרט). בתנועות הפוליטיות יש הערעור על קונצנזוס חברתי, תרבותי ופוליטי וגם על סטטוס קוו דתי.

4. זהו עידן שדוחה השקפות אונברסליות והיררכיות ומאמץ השקפות פלורליסטיות המבליטות את ההבלים בין זהויות תרבותיות של קבוצות ושל בני אדם אינדיווידואליים (לביא, ולם).

5. ובמקביל לכך - הסתמנות של שינויים מרחיקי לכת במעמדו של הפרט בחברה. הפרט מוכר כסובייקט בעל משמעות והחברה – כמבנה המושתת על סובייקטים, היוצרים בפירושיהם האינדיווידואליים את המרקם החברתי.

6. אם נסכם עד לכאן – אנחנו רואים היחלשות של 'אמיתות גדולות' ואבדן המדרג (היררכיה) התרבותי מחד, ומתן לגיטימציה ל'אמיתות' רבות, מקומיות וחלקיות, מאידך. במקום דבקות ב'נרטיבים גדולים' עליית חשיבותם של 'נרטבים קנטים' בעל צורה ותוכן שונים, המופיעים זה לצד זה וזוכים ללגיטימציה חברתית, בלי יכול או רצון להכריע בינהם.  

7.מסורות תרבויות אינן ניתן להערכה על בסיס תביעתן לאמת ולסמכות כי אם בהתאם ליכולתן לתרום לשחרור הפוטנציאל האנושי (גירו). ספרי ה'עזרה עצמית' פורחים בתוך היהדות.

8. שינוי מפת ההבנה התרבותית, קריאת תיגר על תפיסות ליברליות והומניסטיות של הסובייקט הרציונאלי. התעלמות ופקפוק בכל משמעות טרנסצנדנטלית ועל היסטורית שמקורם בתבונה אוניבראסלית (ג'ירו). אימוץ קודים חברתיים ותרבותיים ללא הגמוניה אידיאולוגית שניתן לנהל עליהם משא ומתן.

9. נפתחות אפשרויות לאלתור (אימפרוביזציה), לביטויים אינדיווידואליים ואימפולסיביים וכן לצורות ביטוי דיפוזיות ללא עקביות וללא הרמוניה (קאהאנה). לשלטון תרבות המערב אין עוד זכויות יתר בשל צבע, מעמד, מוצא אתי והון תרבותי וחברתי (גירוקס) אפילו לא ל'זכר הלבן האירופאי'.

10.  ידע, לשון וסמלים תופסים מקום מרכזי בהבנת החיים האנושיים, גם כאשר הבסיס שלהם אינו מעוגן בחוקים קבועים.

לסיכום ניתן לומר: העידן המודרני התאפיין בתרבות רציונאלית, ליניארית וטוטאלית. העידן הפוסט מודרני מתאפיין באירציונאליות, בכאוס, בייצוגים וירטואליים ובסמלים. זו הסיבה לדימויים שהתרגלנו לראות: שבר, אי המשכיות ואי ודאות.

כל זה תופס אותנו בלתי מוכנים בעליל.  לעומת התגבשות הממושכת של העידן המודרני, במשך מאות שנים, העידן הפוסט-מודרני צעיר לימים. החוקרים מתארכים את הולדתו בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, או התקופה שאחרי מלחמת העולם השניה.

בנוסף ובמקביל, או אולי בשורש, התהליכים שמוספרו להלן יש להוסיף עניינים חשובים השופכים אור על תמונת העולם החדשה. תמונה השונה במאפיינים המרכזיים של הקיום האנושי האינדיווידואלי והחברתי. הם החוליה המקשרת בית המהפכה הפוסטמודרנית למהפכה האינטרנטית-חברתית.

המחשוב המתקדם בקצב מסחרר והגלובליזציה של הרשתות השונות ובעיקר החברתיות גורמות לבני הדור הפוסט מודרני להתייחסות הפוכה מזו שהכרנו. אנו מוצאים התייחסות אל מציאות וירטואלית באופן רצינייותר מאשר אל מציאות ממשית. המהפכה נובעת ממיסוד של תהליכים וירטואליים בחיי היום יום. אלה מכוניים יחסים אישים וירטואליים באמצעות טכנולוגיות התקשוב. רשתות ויחסי כח המייצרים קבוצות גדולות בעלות כח חברתי וקבועות חסרות כח חברתי. הסובייקט האנושי, זהותו, תודעתו, אפשרויותיו ומגבלותיות הם הקובעים את המציאות של כל אחד מהפרטים.

תופעות ומסגרות חדשות המניבות שינויים במבנה המשפחה, במעמדים מגדריים, בתרבויות של נוער ותהליכי חברות. קידום קודים הנהגותיים חדשים במיוחד בקרב צעירים המבוססים על ספונטניות ואלתור.

הסובלים הגדולים מכל הסיפור הם ההורים והמורים.

מערכות החינוך, כפי שאנחנו מכירים אותם, פועלות על בסיס הדפוסים המודרניים. איזה מין סטטוס קוו לא מפורש מוסכם על ידי כולם: יש לשרת את הקונצנזוס החברתי המובן מאליו של מטרות ופרקטיקה פדגוגית. עלינו, המורים לעצב את הדור הצעיר לאור ובמתכונת התרבות, הערכים והנורמות המוחלטות והאפריוריות.

אולם, כיצד ניתן לעצב את דמותו של הבוגר בעידן הפוסט מודרני?

בעידן הפוסט מודרני דפוסים אלו מתערערים. ההגדרות של מהות החינוך ושל מטרותיו וכן מהות הפרמטרים הבסיסיים שהמערכת פועלת על פיהם - אינם ברורים עוד. נוצר קונפליקט היסודי של המערכת. שמחד - מודעת לאחריות שהחברה הטילה עליה בעיצוב הדור הצעיר, ומאידך העידן החדש אינו מציב לפניה מודל תרבותי וחברתי שינחה אותה במילוי משימות אלה מכל הסיבות הנ"ל. 
המחונכים אינם רואים את עצמם בני חינוך משם שמחנכיהם אינם מבינים לטעמם ולעולמם. חוסר היציבות הרוחנית והתרבותית, קריסת ההיררכיות הקיימות והתמוטטות סולם הערכים האנושיים, המוסכמים והאוניברסאליים משמיטים את הקרקע המבססת את הכבוד למסורות בכלל ולמסורות החינוכיות בפרט.

בעידן המודרני מקור השינויים החינוכיים היה במוסדות השלטון המרכזי ובעיקר במשרדי החינוך. (אנחנו יכולים להזכר בחינוך הממלכתי שהנהיג דוד בן גוריון או החינוך המפלגתי שקדם להם. קדמו לשני אלה החינוך הסוציאליסטי ובניגוד לכך – הפאשיזם והנאציזם.) בעידן הפוסט מודרני מוקדי השינוי בתהליכים גלובליים ומקומיים מורכבים – פוליטיקה וכלכלה – שהשלטון והמערכות החינוך מצויים בתוכם ונגררות בעל כורחן לתוכן. שוב אין הם קובעות את סדר היום הציבורי אלא מאחרות את הרכבת ההיסטורית שדוהרת ליעדים אליהם היא אינה רוצה להגיע. למען האמת - היא כלל איננה יודעת על קיומם.

עיקר המבוכה הוא בתחום של קביעת מטרות על בשל אבדן המעמד שהיה לאמיתות מוחלטות כגון: סולידריות, שיוויון ואינטרגציה. על העוסקים בחינוך להכיר בצורך הפיתוח אסטרטגיה חינוך שתלכוד את כל הרפורמות והשינויים. הזמן משחק לרעתנו. ככל שנהיה יותר לא רלוונטים ולא מותאמים לשינויים שקורים - כך גדל הסיכוי שנאבד כל יכולת עיצוב והכוונה. אובדן הדרכים יהיה טוטאלי.

בתוקפה של הצפת ידע ללשון, לידע ולמיומנויות ההתמצאות – משמעות רבה. אך לחינוך – מקום מרכזי, בהיות ההשכלה והידע מכשיר חברתי לגיטימי למיצוב חברתי ולשיוך הפרט לקבוצה בעלת כח חברתי.

אז למה לא?
אפשר להזכיר את השוללים של הרוח הפוסט מודרני. הללו טוענים שהוא מציין דלדול של הרוח האנושית, רדידות ובינוניות תרבותיות ומשבר ערכים חמור (בלום). קרנבל דקדנטי, תרבות יגעה שתביע לאנרכיה בגלל חוסר האמון במוסדות, בתיאוריות ובמערכות מדעיות. הרלטיביזם מגלה מרחבים מאיימים ופותח פתח לאין ספור פרשנויות (אידיאולוביץ, גור זאב). סכנה לחינוך ההומניסטי לשחרור האדם תתפוס מודרניזציה ביורוקרטית שאמת המידה שלה היא יעילות לשם יעילות ללא תכלית (שם). ניכור לאכפתיות תבונית, העדר להט מוסרי וחוסר כמיהה 'ארוטי' אל תרבות האדם ואל תפארתו (אלוני). (זה באופן אישי, החלק שהכי מכאיב לי.) ויתור על דיון תבוני ומסורי וחינוך לדמות אדם וחברה כפי שהם צריכים להיות. אם הכל הינו תלוי הקשר ומקום במציאות, אם הכל סובייקטיבי - התבונה החברתית – פיקציה או מיתוס שהתפתחו בהקשר היסטורי ותרבותי ספציפי שמשרתים את האינטרסים של הקבוצה השליטה ואינם מבטיחים התקדמות לקראת הבנה אמיתית יותר של המציאות והבניה של עולם אנושי צודק יותר. ביגוד לחינוך ההומניסטי שמחויב לקידום האדם ורווחתו, לטיפוח צמיחתו האישית, לפיתוח הביקורתיות ומימוש היכולת. החינוך ברוח הפוסט מודרניסטית המיט מוות על עצם הניסיון לחנך ומסתפק בסיוע לצעירים להגשים את מטרותיהם הפרטיות. לרוב, על פי דרישת השוק.

אני סבור כי כל אלה בכלל אתגרי החינוך בעידן הזה – הפוסט מודרני. אני מאמין שזה תפקידי כמחנך, כהורה וכמי שמנסה לחנך את עצמו. יש לעורר את הכמיהה לתבונה ולאידיאל האנושי – כפי שהוא ראוי להיות. יש להמשיך ולחנך לביקורת ולמיצוי היכולת. אולם, בד בבד יש להתכוונן אל הפלורליזם של העידן החדש. פתיחות וספקנות אינם מאיימים עלינו עוד. עברנו את זה. אדרבה, הללו יגינו עלינו מפני גישה סמכותית העלולה לאיים על חירות האדם ועל חייו. ישחרר את האדם ממתחים, מריבות, אלימות, מלחמות, מחסור וסבל.


ולמה כן?
יש מידה לא מבוטלת של תועלת בהלך החשיבה החופשי לבחון כל דבר חיוני לקיום האדם ולחירותו (גורביץ). הפוסט מודרניזם מביא עמו דמוקרטיזציה של נכסי תרבות והופך אותם למוצרים שווי נפש תוך ביטול מדרגים של מוקדי כח אליטיסטיים. יש כאן ביסוד המשמעת הנורמטיבית, כבוד וסלחנות בתחום הערכי והתרבותי, בניגוד לכוחנות הסמויה של המודרנה שכפתה את הפרשנות של 'הזכר האירופאי הלבן' על השכבות החברתיות החלשות יותר.



יום רביעי, 13 בנובמבר 2013

האם לעשות ברית מילה - דבר תורה לברית של אשחר משה ני"ו

(פתיחה)
שלום וברכה ותודה עמוקה לכל האורחים המכובדים שבאו מרחוק ומקרוב להשתתף איתנו בשמחת ברית המילה של בננו – אשחר משה.
אני מבקש, לשתף אתכם בכמה מחשבות שמסתובבות בראשי בימים האחרונים על מצוות ברית מילה. זה מתחיל בשאלות פשוטות ויומיומיות כמו 'איפה נעשה את הברית?' ועולה לשאלות כבדות, העומדות ברומו של עולם כמו 'למה לעשות ברית?' ו'האם לעשות ברית?'
לבסוף להסביר קצת מדוע בחרנו בשם 'אשחר משה'.

(מעלת סעודת ברית מצווה)
ההבדל בין סעודת הברית לכל סעודה אחרת הוא שסעודה זו הינה סעודת מצווה ומצווה להשתתף בה. הרמ"א (סי' רסה סע' יב) כותב: "ונהגו לקחת מניין לסעודת מילה ומקרי סעודת מצווה, וכל מי שאינו אוכל בסעודה מילה – הוי כמנודה לשמים". ומכאן למנהג ההזמנה הלא מפורשת לברית. הפתחי תשובה על השולחן ערוך (סקי"ח) מביא בשם ספר 'שרביט הזהב' דטוב לבטל מה שהשמש קורא על סעודת ברית מילה כי אולי לא ילכו מטעמים המתהוים ויהיה ח"ו בכלל נידוי." יוצא איפוא שגם מי שהגיע עד לכאן השתתף בברית וסעד עמנו – שכרו כפול ומכופל. ומרובה מידה טובה ממידת פורענות. אם המשתמט מן הסעודה מנודה לשמים, המשתתף בסעודה קרוב ואהוב ורוח המקום נוחה הימנו.

(שני סיפורים קצרים על מעלת ברית המילה)
(הרי"ד מבעלזא)
לא כולנו זוכרים זאת אבל במוצא שלנו מצד סבא יעקב, הסנדק הקדוש, אנחנו משוייכים לחסידות בעלזא.
פעם באה אשה מגלילות העיר ווילנא למרן מהרי"ד מבעלזא זי"ע והתלוננה בפניו על בנה שאינו רוצה ללמוד. שאל אותה מרן מהרי"ד (ר' יששכר דב רוקח הזקן, שעל שמו קרוי הרבה הנוכחי) זי"ע: "איך הוא המנהג, מה נותנים להקהל אחר הברית?"
ענתה: "שנותנים לעקיך ויי"ש והולכים הביתה."
אמר לה מרן זי"ע: "האם זהו חידוש? "כשאין עושים סעודה ואין התינוק שומע שירות ותשבחות, אין זה חידוש שהלב אינו נמשך ללימוד התורה."
ובאמת, סעודת ברית המילה לא מועילה רק לרך הנימול, ובמקרה שלנו לאשחר משה. ברית המילה מועילה ביותר גם לכם, אורחים מכובדים.

(השפת אמת)
השפת אמת בקש מקרובו הצדיק רבי פינטשע מפילץ, שיקח את בניו האמרי אמת ור' משה בצלאל, אל יהודי פלוני בוורשה (ונקב בשמו) שיברך אותם.
עשה ר' פינטשע כפי שנתבקש ויצא עם הילדים לוורשה. חיפש אחרי היהודי, שחשב אותו בלבו לצדיק מפורסם וידוע לכל. אך רק לאחר חקירות ודרישות הרבה מצא אותו. לגודל פליאתו, נראה היה האיש כאחד מפשוטי עם הארץ, טיפוס המוני ביותר. ר' פינשטע הביא לפניו את הילדים, ושטח את בקשתו לברכה. בעוד הם משוחחים עולה החשד בליבו של רבי פינטשע שהלה אינו מבין כלל מה הוא רוצה ממנו. אף על פי כן מילא שליחות השפת אמת ויאמר אליו: "אף שאינך יודע מאומה, תואיל נא לברך אותם, כבקשת אביהם האדמו"ר מגור..." עשה היהודי כחפצו והרעיף ברכות על ראשם בשפה עילגת.
ויהי בצאתם מעל פניו, עדיין חוכך היה רבי פינטשע ומשתאה לדעת, 'מי האיש ומה מעשיו?', שמא אין זה אלא אחד מל"ו צדיקים נסתרים?...
בשובו לגור סח לו הרבה ה'שפת אמת' דבר פלא: אכן איש פשוט הנהו ביותר, אלא פעם אחת כשנימול בנו, לא היתה בידו אף פרוטה לצרכי סעודת הברית, ומכר את כלי מטתו להכין סעודת מצוה בכסף שקיבל. אחר כך נשאר בעירום ובחוסר כל, עשה הדבר רושם גדול בשמים, וכי זוטרתא? איש פשוט כמוהו יעשה כזאת!
נמנו וגמרו ליתן שכרו גם בעולם הזה, שכל ברכה היוצאת מפיו לא תשוב ריקם, והוא עצמו בכלל אינו יודע שניחן בכח סגולי כזה שברכתו מתקיימת."
ובכן אני מברך אתכם ואותנו שנזכה לכל הברכות. ויותר מכך, שנזכה לברך אחד את השני מכל הלב ושכל ברכה היוצאת מפינו – לא תשוב ריקם. זו ברכתי הראשונה אליכם ואל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניכם.

(איפה לעשות את הברית)
גם אנחנו התלבטנו הרבה על סעודת הברית. האם לערוך אותה בישיבה, כאן ביפו. הישיבה היא הבית, היא מקום של תורה, מגדלור של תורה. לברית יהיה אופי צנוע והולם את מימדינו הצנועים. או לערוך אותה כאן, אתכם בגאלרי פאלאס באולם שראוי לאורחים מכובדים שכמותכם.
במוצאי שבת האחרון, אחרי אינספור התלבטויות, פרשנו אני ואילת, כל אחד לזווית אחרת והתפללנו לעצה טובה ולבחירה נכונה. 'רבונו של עולם! איפה נעשה את הברית?'

(האם לעשות את הברית)
מה שהבנתי בזכות אותה התפילה הפתיע אותי ביותר. מה שהתחוור לי הוא שאני משקר. מעדיף להתעטף בשאלות צדדיות במקום לגעת בנקודה המהותית של ברית.

שהשאלה העמוקה והמדוייקת יותר היא לא 'איפה לעשות את הברית?' אלא 'האם לעשות את הברית?'

אתם מרימים גבות ונעים באי נוחות בכסאות. זה בסדר וזו התגובה שאליה ציפיתי. 'האם לעשות את הברית?' איזו שאלה מוזרה? למה לא לעשות ברית מילה? התינוק לא מרגיש טוב? יש לו צהבת חס ושלום? מה אתה מתכוון באמת לא לעשות ברית מילה? אפשר בכלל לא לעשות?
ברית המילה היא המצווה הראשונה היא המצווה הראשונה שנצטווה בה היהודי הראשון בעולם. אמנם, מצוות 'פרו ורבו' נזכרה בתורה לפניה, אולם מצווה זו לא נאמרה דווקא לעם ישראל. היא גם לא נאמרה לכל בני האדם – היא משותפת לכל מיני החי בעולם. למין הדגה והחיה ועד לאדם.
וכשם שברית המילה היא המצווה הראשונה שנצטווה בה אברהם אבינו – היא גם המצווה שכל יהודי ויהודי מקיים בהיותו בן שמונה ימים בלבד.
לא מקרה הוא שבמצווה זו מצטיינים היהודים בהידור רב ללא הבדל בין הזרמים השונים. גם אם היחס השגרתי נחלש אצל כמה וכמה יהודים כלפי חלק מהמצוות, לגבי ברית המילה ישנה הסכמה כללית לא מפורשת המכריזה נאמנה ומעידה כמאה עדים, על היחס האמיתי של כל יהודי אל האמונה והתורה. עשיית ברית מילה בעם ישראל היא לא רק הרגל ומנהג דבר שבשגרה. היא מחוייבת כמעט מעצם הבריאה של היהודי ומרגע תולדתו.

(המתנגדים לעריכת ברית מילה)
ובכל אופן יש כמה ארגונים – לפחות שישה - שפועלים כיום במדינת ישראל כדי למנוע עשיית ברית מילה. במדינת ישראל נערכים כארבעים אלף בריתות מילה מידי שנה וכמו שזה נראה עכשיו – צפויה להם עבודה רבה.

יש כמה וכמה טיעונים כנגד עריכת ברית המילה. נסכם כאן את כולם.
בראש ובראשונה – המילה היא ניתוח להסרת חלק מגופו של אדם ללא שתהיה לכך סיבה רפואית נראית לעין. במקרה זה גם מתבצע הניתוח ללא הסכמתו של המנותח, שהרי מדובר בתינוק רק שעדיין לא יכול לחוות את דעתו בנושא. (עדיה למשל מחוות את דעתה בנושאים רבים, גם כאלה שחורגים מטווח גילאי בני השנתיים. אשחר משה – עדיין לא.)

ועוד, לפי עדויות של גברים שנימולו מסיבות שונות לאחר שחיו עם הערלה טוענים לירידה ברמת הרגישות והעונג. בערלה יש עצבים רבים שהופכים אותה לרגישה מאד. (לשם השוואה בערלה יש כ1000 חיישני חישה ובשטח עור ללא עורלה 50).

ועוד לא דיברנו על הטראומה לתינוק. אם יש חשיבות רבה להשפעה של חוויות שונות ברחם, בינקות ובילדות על החיים הבוגרים, כל שכן שהמילה היא ארוע טראומתי שעובר התינוק. מלבד תחושתו כי הוא ננטש על ידי האנשים בהם שם מבטחו מרגע לידתו הוא קטן מכדי להבין מדוע מכאיבים לו כל כך. הוא בוודאי אינו רואה את הטובה שצומחת לו מכל זה, ויודע רק כי הוא נלקח מחיקה החם של האם אל דבר מכאיב.

(טיעונים כנגד טיעונים)
אני לא רוצה באמת להשיב לטיעונים בטיעוני נגד, משום שהתשובה שאני מבקש לענות לכל זה נמצאת במישור אחר. אך לפני שאומר את דברי, אזכיר כמה מתשובותיהם של רבותינו לטיעונים חדשים עתיקים אלה. אתייחס גם לכיוונים הכלליים שמצאתי אצל גדולי ישראל.

(המהר"ל: רבי עקיבא ונגד הנטורליזם הטורנוסרופוסיאלי)
המהר"ל (בתפארת ישראל פרק שני) מזכיר את דברי המדרש תנחומא בפרשת תזריע. לא נכנס לכל עומק דבריו של המהר"ל. ונתייחס למדרש עצמו שמתייחס לטענה הראשונה 'המילה היא ניתוח להסרת חלק מגופו של אדם ללא שתהיה לכך סיבה רפואית'.

"שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזה מעשים נאים – של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?"
אמר לו: "של בשר ודם."
[כבר עכשיו אנחנו נדהמים מתשובתו הלא צפויה של רבי עקיבא. האם מפעלי התעשייה נאים יותר יותר מן הנהרות אותן הם מזהמים? האם גורדי השחקים, מגדלי הבבל, המתחרים זה בגובהו של זה, יפים יותר מן השמיים אותם הם מסתירים?]
אמר לו טורנוסרופוס הרשע: ראית השמים והארץ? יכול אדם לעשות כיוצא בהם?"
אמר לו רביע עקיבא: "לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטים עליו, אלא אמור דברים שהם מצויים בבני אדם."
אמר לו: "למה אתה מולין?"

[טורנוסרופוס הוא נטורליסט אלוהי. הוא סובר כי מעשה האדם פחותים ממעשה הטבע בגלל שהטבע עצמו הוא אלוהי. כל התופעות בעולם נשמעות לאותם כללים. אין 'תופעה על טבעית' שתהיה למעלה מחוקי הטבע. לא קיים דבר מלבד העולם הטבעי המוכר. האופן הטוב ביותר להבין ולהסביר את התופעות שאנו עדים אליהם הוא דרך גילויים והבנות של חוקי טבע כלליים ואוניברסאליים. טבעי שלא תשלוט בעצמך, אומרת הפרסומת. וזה מה שיפה בטבע. התפרצותו של נחשול החיים המשוחרר. היכולת להתמכר ללב המתפרע, לדמיון המתפקע.]

אמר לו רבי עקיבא: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא.

[רבי עקיבא מזהה את הכוונות הנסתרות של טורנוסרופוס בשאלות מיתממות. הוא רואה שטורנוסרופוס מחניף לחולשות הטבע  המתחנפת לחולשות של הטבע תוך השענות על יופיו של הטבע כיעור מוסרי. הוא מזהה, שכשטורנוסרופוס מציג את השמים והארץ – ראית השמיים והארץ? יכול אדם לעשות כיוצא בהם?" אתה יכול לעשות משהו יפה כמו הטבע? אתה לא יכול! זה העיקר! תהיה טבעי, תהיה 'לא יכול לעשות' 'לא יכול לשנות' תהיה פציפיסט ובודיסט, זה בדיוק כמו להיות רומאי או גרמני. תתמכר לטבע ותתעצם איתו אותו תתרפס בפניו.]

הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלוסקאות.
אמר לו טורנוסרופוס הרשע: אם הקדוש ברוך הוא רוצה במילה למה אינו יוצא הוולד מהול ממי אמו?
אמר לו רבי עקיבא: ולמה טיבורו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותחתו?

רבי עקיבא העמיק לזהות ומשכיל אותנו לראות שגם האדם בכלל כל 'אשר ברא אלוהים לעשות' וכפי שכתוב במדרש רבה (פרשה יא): כל מעשה ששת ימי בראשית צריכים עשייה אחרת. כגון החרדל צריכים להמתיק, התורמוס צריך להמתיק. אף אחד לא מסכים באמת עם הנתונים של הטבע. יש מי שצריך לא עליכם לעשות ניתוח רפואי. יש מי שעושה ניתוח פלסטי ויש יהודים שעושים ניתוח מוסרי. 40000 כאלה מידי שנה בשנה.

(הרמב"ם: מיעוט התאווה בבחירה)
אמנם קשה לאמוד את טענותיהם של הנימולים המבוגרים שמבכים את אומדן הרגישות. האמת היא רוב הנימולים המבוגרים עשו זאת מרצונם כמו גרים ועולים מחבר העמים. הללו לא דיווחו על פגיעה ונזק. אבל יתרה מזו, מתנגדי המילה מצטטים באדיקות את דברי של הרמב"ם.

הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פמ"ט), אולי כרופא, קרוב הרבה יותר להערכת המציאות של מתנגדי המילה, אל לא לדעתם. הוא בעצם חולק על המדרש שמזכיר המהר"ל. לאורך מורה נבוכים הרמב"ם חולק פעמים רבות על מדרשים. וכאלה הם דבריו:

"וכבר חשבו שזאת המילה היא השלמת חסרון היצירה, ומצא כל חולק – מקום לחלוק ולומר – 'איך יהיה הדברים הטבעיים חסרים עד שיצרכו להשלמה מחוץ?' עם מה שהתבאר מתועלת העור ההוא לאבר ההוא.
ולא ניתנה מצווה זו להשלים חסרון הבריאה, אלא להשלים חסרון המידות. והנזק הגופני המגיע לאבר ההוא – הוא המכוון, אשר לא יפסדו בו דבר מן הפעולות שבהם עמידת האש, ולא תתבטל בעבורה ההולדה, אבל תחסר בו התאווה היתרה על הצורך... ופעמים שתחסר ההנאה, הוא דבר שאין בו ספק."

(הטראומה המכוננת את היהודי)
לגבי הטראומה שהתינוק אולי הטראומה היא אולי הכניסה הבסיסית ביותר להיות יהודי. לא בחרת להיות יהודי, נבחרת כיהודי. הינך קשור בקשר דם, בחבל שלייה לאומה אלוהית. קשר הבשר לאלוהים, עובר בראש ובראשונה – בנשות ישראל, אשר לידה מאשה יהודיה היא הקובעת את מוצאך כיהודי. אך קשר מתבלט ומתעמק בברית המילה. להיות יהודי זו בחירה כואבת - "שווער צו זייַן א ייִד!" – קשה להיות יהודי. מחירה של היהדות עולה בדמים מרובים. 'ואומר לך בדמייך חיי."

עובר נזכיר את דבריו של הרב מלמד בספרו 'פניני הלכה'. "הייעוד שעם ישראל קיבל על עצמו הוא לגלות בתוך עולם של חושך חיים שיש בהם הארה שאינה תלויה בדבר. לשרוד היסטוריה פראית ואנארכיסטית ולהאמין בהשגחה לתכלית של תיקון. להיות איש במקום שאין אנשים. לרדוף צדקה וחסד במקום לרדוף אחרי הכסף."

[מו"ר הרב ברד"ח היה נוהג להזכיר את ההבדל שבין הכאב האינסופי המאפיין את הספרות הרוסית, לבין ההויה החסידית שההתקיימה באותם אזורים, בתנאי פתיחה – לא יותר טובים, ובכל אופן, שקועה בשמחה ובאהבה לאלוהים ולאדם.

מצעב בן חסן יוסף ח'ליל בנו של מנהיג החמאס ביהודה ושומרון נולד כבן בכור למשפחה מוסלמית אדוקה ליד רמאללה. בעקבות תהליכים עמוקים שהוא עבר הוא החליט לשמש כסוכן שב"כ. הוא מאמין בדרכם של היהודים והוא כותב: מדינת ישראל קמה ב1948 ותראו היכן היא נמצאת היום. לעומתם, השטחים הפלסטיניים נשארו כשהיו. אנחנו ממשיכים עדיין לבכות את רוע הכיבוש אבל היהודים, שהיו להם סיבות טובות הרבה יותר להתייאש אחרי גלות מתמשכת ושואה מייאשת, בחרו בחיים.

יהודי הוא מומחה בטראומה. שיטתו – אמונה וחידוש. דרכו – תחיית המתים. הוא לא מאמין רק 'בלב המתפרע ובדמיון המתפקע', אלא בעיקר 'באושר הנוגע בעומק הכאב'.

כל זה לא קל והדרך רצופה קשיים וקורבנות. "בברית המילה אנו מכריזים קבל העולם כולו, שאנו ממשיכים לדבוק באמונתנו, תוך נכונות למסור את הנפש, עד אשר נגיע להגשמת כל שאיפות הטוב והצדק שבדעת אלוהים הישראלית.

(כריתת ברית)
אבל כל אלו טיעונים. ועם טיעונים אפשר להתווכח. גם עם מחקרים רפואיים. באותה תפילה במוצאי שבת חשתי שהספק אינו מוכרע. שהתשובות הללו אינם עונות על השאלות. לא מפני שהטיעונים הם כבדי משקל, הספק נשאר שקול. הספק שקול משום שכך נראית הזמנה אלוהית לבחירה. קריאה אלוהית לכריתת ברית. פתאום התברר לי שהקדוש ברוך הוא שואל: האם אתה רוצה לכרות איתי ברית?

ברית כורתים בין לוחמים, היא עמוקה יותר מהסכמה משפטית. ברית זה קשר דם. ברית זה באש ובמים. ברית זה בכל מחיר. ברית זה לכל החיים. האם אתה רוצה בכך יהודי? האם אתה רוצה לכרות ברית עם אלוהים? אינך כפוי לכרות את הברית אך לא תוכל לברוח מן השאלה.
ברוך ה' וברוך שמו שזכינו לכרות ברית עם ה' ולהכניס את בננו בברית זו.

(אשחר)
אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲ‍שַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם.

לאשחר הקטן כבר נושא כמה משמעויות. אשחר הוא תיאור של פעולה עתידית – אני אשחר, אני אקדים עם שחר.

אשחר הקטן נולד לפנות בוקר. בסופה של הלידה המשכתי לתפילת ותיקין. הפיוט אותו שרנו 'אודה לאל לבב חוקר ברון יחד כוכבי בוקר' מיוחס לרבי שמעון קוסון שחי בצפון אפריקה במאה השש עשרה. חסידי ברסלב נוהגים לשיר אותו לפנות בוקר, להתעוררות והכנה לתפילת שחרית. הרגעים הראשונים של היום, כשכל אחד הוא בבחינת 'אני ישנה וליבי ער' – זרמי רגשות, מחשבות מתגבשות, זנבי חלומות אחרונים. זו שעה פרטית של התעוררות המודעות בעוד הגוף מוטל רדום. שעה של שינוי, שעה של מעבר, שעה של רחמים.

כל הרגשות הללו מעוררים את תחושה ומחדדים את התובנה שיש קיום שהוא מעבר לגוף, נשמה שאיננה תלויה בו. 'שימו לב אל הנשמה' ו'אודה לאל לבב חוקר'. 'אודה – אני הפרטי, הקיומי והסופי, 'לאל – הרחוק, הנשגב, האינסופי, הבלתי נודע ועם זאת 'לבב חוקר. הנשמה עולה לתת דין וחשבון וכשהיא מתעוררת היא מצטרפת אל שירת כוכבי הבוקר, אל מוזיקת היקום, אל ניגון הגלגלים של פיתגורס.

ובכן, 'בנאדם, מה לך נרדם?' התעורר מוקדם, כמו לאמירת סליחות או לתפילת ותיקין. יש בשעות הדמדומים היקרות הללו בהירות רוחנית ומיקוד של נקיות. חוט של חסד משוך על אדם המשכים קום כל היום. משהו מהקסם של השחר, מההתחלה שלפני הכל, כמו תינוק שהרגע נולד, כמו רגע הבריאה – זהו עלות השחר.

מרגע שידעתי שזכינו בבן התחלתי לדאוג. איך אני אעיר אותו לתפילה מוקדם? הרי בנים כל כך אוהבים לישון וההרגל לקום מוקדם לתפילה – בחופש או בסתם יום של חול הוא כל כך קשה. דבריו הראשונים של השולחן ערוך (או"ח סי' א סע' א): "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהיה הוא מעורר השחר". אלו דברים נוקבים ומעוררים. אני מברך ומתפלל לאשחר את תפילתו של רבי יוחנן במסכת ברכות: יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותנו... שנשכים ונצמצא ייחול לבבנו לשמך.

אשחר זה גם נוטריקון של אש שחורה. התורה כפי שהיא אצל ה' היא 'אש שחורה על גבי אש לבנה'. אש לבנה היא אהבת אלוהים שאין מילים כדי לתארה ולית מחשבה תפיסה ביה. ידיעת השלילה קרובה באלוהים היא המקרבת את האדם אליו. אבל 'אש שחורה' היא האהבה העצומה לתורה. כששרפו את רבי יוחנן בן תרדיון על שלימד תורה בפרהסיא שאלוהו תלמידיו: מה אתה רואה? והוא ענה – גוולים נשרפים ואותיות פורחות באוויר. את האש השחורה והאהבה הנוראה, הקשה עד שאול, שלנו לתורה אי אפשר לשרוף. שום מדורה של ליל בדולח כזה או אחר ולא מים רבים יצליחו לכבות את האהבה.

(משה)
ערגה – אם יהיה צדיק נקרא לו משה התורה ואם לא נקרא לו פג תוקף
על משה תקצר היריעה לדבר. אדוננו משה, אדון הנביאים, וישראל, אם אינם נביאים הם – בני נביאים הם. גדול הדעה וגבור המלחמה במלאכים כמו במצרים. בחולשותיהם של ישראל כמו במידת הדין האלוהית הנמתחת עליהם. ועם זאת הוא עניו ושפל.

משה היה גם שמו של שני סבים שלנו – שלי ושל אילת.

סבא משה אליה עלה ארצה מפרס. ובחר לעזוב חיים של עשירות במרכז פרס כדי לחיות חיים של פשטות בארץ ישראל. סבתא גיטי סיפרה לי שהוא נלקח לשורות הצבא הפרסי. באחת הפעמים לא נמצא אוכל כשר וסבא משה המשיך ברעב. רק כדי למצוא אוכל כשר.

סבא שלי, משה יוסף טאוב היה איש תם וישר כסרגל. שלמרות הייחוס האדמו"רי שלו בחר להנות מיגיע כפיו. היה אהוב ויקר.


'עד כסא הכבוד' - היכן הוא כסא הכבוד? אבי טאוב[1].
אנו נתקלים פעמים רבות, בשגרת לשונם של חכמים, במושג מיוחד 'כסא הכבוד'. כסא הכבוד אינו מוכר לנו, לא עמדנו בפניו ודומה שלא ראינוהו כל עיקר. יתרה מזו, על פניו אין אנו מבינים כלל - מה תועלת יש ב'כסא הכבוד'? וכי חסרים היינו בלעדיו? את ליבנו אין אנו מכוונים אלא לה' ית' עצמו. ואף ה', במחשבה ראשונה, אינו זקוק לכסא. מה לנו ולממוצע המפריד לכאורה ביננו ובין ה'.
המובן הראשוני ב'כסא של כבוד' הוא 'כסא שהיושב עליו מכובד / מתכבד'. מקום של כבוד השמור ומיוחד למתכבד בו, למלך או ליורש העצר, הנוחלים אותו. "מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל" (שמו"א פ"ח, א). עיקר ייחודו של כסא הכבוד הוא דווקא ההנחלה שלו למי שבאופן פשוט אינו רגיל בו. או אפשר, שנחלת הכסא וזכייה בו, או הנחלת כסא הכבוד באופן מכוון ויזום קשורה לכך שהוא עובר בירושה, כמו נחלה. ככסא המלכות, שיורש העצר, ממלא מקום אבותיו, נוחל אותו בכלל ירושת המלכות: וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן וְהָיָה לְכִסֵּא כָבוֹד לְבֵית אָבִיו" (ישעיה פכ"ב כג). לפי זה, עיקר ייחודו של כסר הכבוד נחלת מלוכה עתיקת יומין. בשני המובנים בהם נזכר כסא הכבוד הוא אינו משמש את המלך, היושב המקורי. אולם כסא הכבוד משמש גם כדימוי למלכותו של ה'. כשכבטד שמיים מתחלל כסא הכבוד מתנבל אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ אַל תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ זְכֹר אַל תָּפֵר בְּרִיתְךָ אִתָּנוּ (ירמיה פי"ד, כא).
כסא הכבוד ובית המקדש
מובן אחר – בית המקדש, כסא הכבוד של ה' בעולם. בית המקדש בפרט וירושלים בכלל כסא ה' המה. מתוך היותם בית התפילה המקבץ ומכנס את כל הגויים לשם ה'. כסא הכבוד מדגיש את הכרת ה' אלוהים אמת על פני שרירות ליבם הרע:
בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַם כִּסֵּא יְדֹוָד וְנִקְוּוּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם יְהֹוָה לִירוּשָׁלָם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע
 (ירמיה פ"ג, יז),
דתנא דבי רבי ישמעאל: בשכר שלשה 'ראשון' זכו לשלשה 'ראשון': - להכרית זרעו של עשו, לבנין בית המקדש, ולשמו של משיח. להכרית זרעו של עשו - דכתיב – (בראשית פכ"ה) "ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער".
ולבנין בית המקדש - דכתיב (ירמיהו פי"ז) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו.
ולשמו של משיח - דכתיב (ישעיהו פמ"א) ראשון לציון הנה הנם.

(פסחים ה ע"א).
ירושלים ובית המקדש מכנסים אליהם את כל בני העולם, היהודים והגויים כולם, ויתרה מזו – את כל הנשמות:
"כל הקבור בשאר ארצות - כאלו קבור בבבל.
כל הקבור בבבל - כאלו קבור בארץ ישראל.
כל הקבור בארץ ישראל - כאלו קבור תחת המזבח.
לפי שכל ארץ ישראל ראויה למזבח.
וכל הקבור תחת המזבח - כאלו קבור תחת כסא הכבוד, שנאמר "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו"
(אבות דרבי נתן נוסחא א פכ"ו ד"ה הוא היה).
 מובן שלא ניתן לקבור תחת המזבח. יתכן שפירוש המימרא הוא אלגורי לחלוטין. בבל הינה המעצמה הקדומה ביותר, אשר כוחה רב לה לאורך ההיסטוריה. ככזו היא מרכזת את כל הקברים ומהווה מעין מרכז התכנסות של כל הנשמות הפזורות והנדחות בעולם. ממרכזה התרבותי של העולם – לארץ ישראל, ארץ הקודש שכולה מזבח. הנשמות כולם עולות על המזבח, מוקרבות לשם ה', משום שבמובן מסויים, כל מי שחי בעולם ונפטר – הרי שהוא מת על קידוש ה' ועליו ועל כל הנשמות באשר הם מתכונן כסא ה' בעולם, שמרכזו – בית המקדש. אולם הנשמות המתכנסות ועולות דרך המזבח מקרבות אותנו להבנה אחרת בדבר כסא הכבוד. כסא הכבוד מתחיל להראות בעיננו כהויה נבדלת ונפרדת לעצמה, לא רק כדימוי למקדש. נתחיל להבחין בהבדל בדברי חכמים עצמם:
כסא הכבוד ובית המקדש נבראו קודם שנברא העולם
(פסחים נד ע"א, נדרים לט ע"ב.)
או בניסוח מדויק יותר –
יש דברים שקדמו לבריאת העולם, יש מהן שנבראו ויש מהן שעלו במחשבה להבראות.
כסא הכבוד נברא (בפועל) אך בית המקדש עלה במחשבה להבראות
(בר"ר מהד' וילנא פ"א סי' ד). 
את הדברים שנבראו קודם לעולם ניתן להבין בכיוונים שונים ובדרכים מסתעפות. ננסה למזוג אותם לתיאור אחד. ניתן להאמר כי מה שקדם לבריאת העולם, הוא התכלית שלו, במחשבה תחילה מצויר סוף המעשה. תמונת , השיא של הסיפור ההיסטורי העולמי, כבנבואת ישעיהו - כל החיים הולכים להשתחוות לפני כסא הכבוד. כל הגויים עולים לירושלים, להשתחוות לבית המקדש. כל הנשמות, אף הפזורות והנדחות, עולות כליל לה' כעולה על המזבח. הכל עולה ומהלל, עורג ומבקש, מתדפק על שערי הלב של ההויה – בית המקדש. הסיפור של העולם הוא אפוא כסא הכבוד. הוא מה שעלה במחשבה, הוא המחשבה של העולם.
אמנם, אפשר לתאר את 'כסא הכבוד שלפני הבריאה' כמה שהוא למעלה ממושגי המצומצמים של העולם. אין הוא כפוף לתנאיו ואין הוא מציית לכלליו. אין צדקותו וודאותו ממתינות לאישור ההוכחות הצומחות מתוך העולם. הוא מתנשא מעל הצורך להוכחה ואישור. כסא הכבוד אינו נודע לאדם מתוך שיטוט וחקירה בעולם. הוא מתגלה לאדם לתוכיותו, קודם לכל החזיונות החיצוניים. הוד המלכות של מי שאמר והיה העולם נוקב את הרוח וזועק בדממה. כסא הכבוד מנשא אליו את התקוות שיש בכל העולם אל מעל ומעבר לעולם. [דוגמא לדבר תמצא ב'התחלות הראשונות של המחשבה האנושית' בעולם. הללו אינם ניתנים להוכחה אך כל ההוכחות מתאפשרות הודות להם. כעין זה המחשבה האנושית הולכת וסובבת סחור סחור סביב השגת כסא הכבוד. אין היא יודעת אותו ואין היא יודעת בלעדיו.]
אולם כסא הכבוד השמימי הזה מקרב אותנו להבנה אחרת – כסא הכבוד כנברא שמימי.
כסא הכבוד כנברא שמימי
עצם נברא שמימי / מדרגה שמימית-רוחנית המבטאת את המדרגה הגבוהה ביותר אליה ניתן לשאוף ושעליה ניתן לדבר, זולת ה'. במובן פשוט נראה לעניות דעתי שמדברים על כסא הכבוד משום שמעדיפים לשתוק בכל הקשור לה' עצמו, שלו דומיה תהילה. הדיבור על הכסא מאפשר לתאר עמידה בפני ה', ברמיזה ובשתיקה. עמידה בפני כסא היא דרך אחרת לתאר הרגשת נוכחות באופן הקרוב והמלכותי, הבלעדי והמרומם. וכל זאת מבלי להשחית מילים על דבר האלוהים, אשר לא יראהו אדם וחי. ישעיה  תיאר פעם אחת את " אֲדֹנָי ישֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל (ישעיה פ"ו, א)". די בכך בכדי שנבין מכאן ואילך את הסמיכות המתחייבת בין ה' לכסא כבודו. זה המובן הפשוט והמתבקש ביותר. הוא איננו שופך אור על משמעותו של הכסא אך שופך אור על נפשותנו.
נמשיך לדבריו של יחזקאל ולפרשנויות של חז"ל עליהם, בכדי שנוכל לעמוד על מהותו של הכסא ולו במעט. יחקאל (פ"א, כו – כח) " וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם [של החיות / הכרובים] כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא, וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְל." כפי שכבר נאמר, יש הדגשה שכסא הכבוד אינו מרחף בחלל אלא עומד על ראש החיות או הכרובים " וָאֶרְאֶה, וְהִנֵּה אֶל הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הַכְּרֻבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר, כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא נִרְאָה עֲלֵיהֶם." (שם פ"י, א) כסא הכבוד עומד בראש סולם המציאות, מעל לכל. נישא ממנו – המלך ברוך הוא, היושב עליו.
אולם, בדברי חכמים כסא הכבוד מתואר לא רק כנברא הגבוה והקדום ביותר. כסא הוא הנברא הגדול ביותר, או נכון יותר - הכללי ביותר והמקיף ביותר:
"והלא מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה, וכן בין כל רקיע ורקיע. למעלה מהן חיות הקדש; רגלי החיות כנגד כולם. [כלומר, - רגלי החיות שוות כנגד כל הרקיעים – עוביים והמרווחים שבינהם] קרסולי החיות כנגד כולן, שוקי החיות כנגד כולן, רכובי החיות כנגד כולן, ירכי החיות כנגד כולן, גופי החיות כנגד כולן, צוארי החיות כנגד כולן, ראשי החיות כנגד כולן, קרני החיות כנגד כולן. למעלה מהן כסא כבוד; רגלי כסא הכבוד כנגד כולן, כסא הכבוד כנגד כולן, מלך אל חי וקים רם ונשא שוכן עליהם."
(חגיגה יג.).
ונראה, שמשמעות הקדימה והראשוניות אינה שונה מן הכללות וההקפה. כסא הכבוד כולל הכל: כל הרום וכל העומק, כל היופי וכל ההוד. מרחבי הבריאה המופלאים, הרחוקים ממכאובי הדעת הקצובה, מעבר לכל השגה, השערה ודמיון. הכלליות החובקת של כל הנבראים, תחתונים ועליונים, בהקפה אחת כוללת. כסא הכבוד מתואר (שם בחגיגה) כגדול כל כך בכדי להבליט את גדולת ה' אל מול גאוותו של מי שחושב שהוא אלהים וימי חייו אינם אלא שבעים שנה, אפי' לא חמישית מן הדרך שנמתחת בין הרקיע לשמים.
עד כסא הכבוד
לעומת זה,
"גדולה תשובה, שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך"
(יומא פו.).
"ר' יודה נשייה בשם ר' יודה בר' סימון: במנהגו שבעולם – אדם יורה חץ, כמה תהלך? בית כור אי בית כורים, גדול כחה של תשובה שמגעת עד כסא הכבוד...
א"ר לעזר: בנוהג שבעולם אדם עומד מבזה את חבירו ברבים ולאחר זמן הוא מבקש לרצות לו והוא או' לו: 'את מבזה אותי ברבים ומתרצה אותי ביני ובינך?! לך והבא אותן האנשים שבזית אותי לפניהם ואני מתרצה לך.' אבל הקב"ה אינו כן, אלא אדם עומד ומחרף ומגדף בשוק וה' או' לו לעשות תשובה ביני ובינך."
(פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא כד שובה ד"ה [יב] ר' יודה.)
ניתן לראות בדברי המדרש את שני הבחינות האמורות לעיל בכסא הכבוד. מחד הוא רחוק מאד ובלתי ניתן להגיע אליו. הוא הכלליות היותר רחבה, שגם הנבראים העליונים ביותר - חיות הקודש - לא משיגים. רק אל מלך חי וקיים, רם ונשא באמת, שוכן עליהם ויושב על הכסא. פלאיותה של התשובה היא ביכולתה לחרוג מכללי 'חוק המשיכה' ולהעניק לאדם כוחות על אנושיים ועל עולמיים בכדי לצלוח את כל הדרך עד כסא הכבוד. ומאידך, יש בו את אותה אינטימיות נשגבה של עמידה בפני המלך, 'ביני ובינך'. ואף התשובה, יש בה שני צדדים פלאיים אלו. מחד – חופש שלא יאומן ויכולת תיקון למפרע, הנגזר מחופש שלמעלה מכל סדרי העולם – כזה השמור ליושב על כסא הכבוד. ומאידך – קרבה גדולה, התפייסות וריחומים. זאת משום שהתשובה איננה 'רק' גומעת מרחקים אדירים, פערים רוחניים בלתי ניתנים לגישור. היא דולגת מעל משוכות, עיכובים ומניעות, קיטרוגים וטענות. פוסחת היא על כל התנגדות – אמתית ככל שתהיה – לתשובה בכלל ולתשובתו של אדם פלוני פרט, על ידי המלאכים. כסא הכבוד אינו משועבד לבירוקרטיות, חשובות ועליונות ככל שיהיו. כך ניתן להבין את הביטוי השגור בחז"ל:
"חתר לו כמין חתירה מתחת כסא כבוד שלו ושמע את תחינתו"
(פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא כד שובה ד"ה תשובתו של מנשה). 
ומאידך, ואולי דווקא בגלל הרחוק ואי היתכנות ההשגה, יש בו את האינטימיות הגמורה וההתבודדות עם ה', אצלו ועמו. הרחוק משאון החיים, מפגמיהם והריסותיהם, הרחק משקיקתו הנואלת של השוק, מהקללות והרמאוית. בקשת הסליחה וההתפייסות מעניקות לחוטא שעה קלה של חסד, שכל הון לא ישוה בה, ובה הוא מתייחד באהבה ותנחומים עם ה' בפסגת העולם:

"וכן חנה אומרת "מקים מעפר דל" (ש"א ב ח),
אותו שעשה עצמו עפר ואפר, דכתיב "אנכי עפר ואפר" (בראשית יח כז),
ואפילו "מקים מעפר דל" מה עושה לו?
מושיבו בכסא הכבוד, שנאמר "וכסא כבוד ינחילם"

(שמואל א ב ח). (אגדת בראשית (בובר) פרק יח דה [א] לדוד מזמור(.

נספח - כסא הכבוד והתורה
אנחנו מוצאים שכסא הכבוד מופיע בחז"ל פעמים רבות בהקשר של התורה. התורה אינה מבארת את משמעות המושג 'כסא הכבוד', אך היא נזכרת בסמיכות אליו. למשל, אזכור צדדי, לכאורה:

"חזר הקב"ה לרצות את ישראל, אמר להן:
"בניי, נשבע אני בכסא כבוד שלי,
ש(1.)אפילו תינוק בבית רבו ועוסק בתורה לשמי - שכרו מונח לפני, בלבד שיהא שמור מן העבירה.
(2.) אפילו שאין בידו של אדם אלא דרך ארץ ומקרא בלבד - שכרו מונח לפני, בלבד שיהא שמור מן העבירה,
(3.) אפילו שאין בידו של אדם לא מקרא ולא משנה אלא משכים ומעריב לבית הכנסת ולבית המדרש וקורא קריית שמע בעבור (שמו) [שמיהגדול ומתפלל תפילה בעבור (שמו) [שמיהגדול - שכרו מונח (לפניו) [לפני] ובלבד שיהא שמור מן העבירה,
לכך נאמר "קול ה' חוצב להבות אש" (שם /תהלים כט/ ו')".

(אליהו רבה (איש שלום) פרשה ב דה וירקידם כמו עגל)

אנו מוצאים שלוש תיאורים של לימוד תורה. הראשון - בסיסי, קמאי, תמים ולא מפותח. זהו תינוק אצל רבו, הלומד בעיקר מקראי ועיקרי אמונה. השני - מי שאין בידו אלא נימוסים והליכות ואינו אנלפבית, הוא מסוגל לקרוא את התורה ותו לא. השלישי הוא מי שנאלץ להסתפק בתלמוד תורה מינימאלי ביותר - קריאת שמע, גם תלמוד התורה מובלע בתוך תפילה, בתוך אמירה קבועה, מכוננת וקבועה מראש. לכל התמימים הפשוטים הללו, אם הם שמורים מן העבירה, שכרם לא רק שמור, אלא 'מונח לפני', בהשגחה פרטית. ה' רוצה בהם, חפץ בטובתם והטבתם ו'דואג לכך באופן אישי'. מדוע השבועה היא בכסא הכבוד דווקא? היש קשר הדוק בין התורה לכסא הכבוד?

יתכן שבית המקדש הוא המחבר ביניהם:

"ר' נתן אומר:
"חביב הוא מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה, שנאמר (שמות טו) "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש" וגו'.
(1.)   שמקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה,
(2.)   והארון מכוון כנגד כסא הכבוד של מעלה, שנאמר (ירמיה יז) "כסא כבוד מרום מראשון". ובאיזה מקום היה מקום מקדשנו? הוי "פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך", אל תקרי 'מכון' אלא 'מכוון', כנגד כסא הכבוד הוא עשוי.
(3.)   למעלה הימנה שהם כפרה, עשה למעלה ממנו כפורת, שהשרפים עומדין ממעל לו, [הכסא עומד על החיות, אבל השרפים עומדים מעל הכסא]
(4.)   ועשה בו שני כרובים, שהן חביבין לו כנגד שמים וארץ שהיה בהם מושבו של הקב"ה, שנאמר "ודברתי אתך שם מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים", וכתיב "כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה",
(5.)   כשם שהשמים נפתחין אוצרן לארץ, שנאמר (דברים כח) "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, לתת מטר ארצך בעתו", כך השכינה נתונה למעלה משני הכרובים שהן נתונין מזה ומזה ומגדלין לישראל בלוחות שנא' בהם מזה ומזה הם כתובים, מכוונים זה לזה שנא' ופניהם איש אל אחיו כנגד כסא הכבוד שהיה מכוון כנגד שני הכרובים שנא' (תהלים נ) מציון מכלל יופי אלהים הופיע."

(מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויקהל סימן ז)

אולם יתכן שזהו כסא הכבוד השמימי, עליו יושב ה' ולומד תורה:

"מלך בשר ודם שהיה יושב על כסאו, והיו זקני מדינתו יושבין לפניו ולמד מהן דבר אחד של חכמה ודבר אחד של בינה ודבר אחד של דיעה ודבר אחד של השכל,
אבל מלך מלכי המלכים ברוך הוא, יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים אינו כן, אלא יושב בכסא כבוד שלו, שליש היום קורא ושונה, ושליש היום דן את הדין, ושליש היום זן ומפרנס את הצדיקים ואת תלמידי חכמים בחכמה בבינה בדיעה ובהשכל."

(אליהו רבה (איש שלום) פרשה יז דה דא במלך שלמה)





[1] הערות וסיכום דברים מתוך לימוד אישי בקובץ מדרשים המלוקטים ע"י הרב חיים וידאל.