יום רביעי, 17 בספטמבר 2014

פתאום החשיך מוקדם

פתאום החשיך מוקדם באמצע אלול
וקפצה על עיני עצבות של זקנה
המדרון החלקלק נעשה כבר תלול
וחיי מתקצרים בשביל עוד המתנה

פתאום החשיך מוקדם ואימה חשכה גדולה נפלה עלי
לא הועילו אמתלאות ותירוצים
בנגוהות הנוגים של תמהון ובדידות, השלתי את נעלי,
איך יבוא בברית לץ בן לצים

פתאום החשיך מוקדם ואתוודה:
ואיני מוכן ליום בו יחשיך עלי העולם הצבעוני, הצועק בבהלה,
ליום בו יכבה הנר, של שבת והבדלה
ועלטה תשתרר עלי ככובד השמיכה גדולה ובלה,
להשלמה כפויה עם החיים כפי שהיו. שום תוספת מילה.

באלול כזה, שמחשיך פתאום, בלי שארגיש,
פחדו העתיק של ילד שכבה לו האור
באמצע הטיפוס במדרגות
בחדר מדרגות
עתיר שדים ורוחות
מבקש להדליק מחדש
ונאחז באוויר


יום שלישי, 16 בספטמבר 2014

המהר"ל: תשובה לאנשים בוגרים '

פסבדו שכליות' ו'סדר העולם'
מלחמת עולם עתיקת יומין ניטשת בפמליא של מעלה - 'התשובה – חסד או חירות?' השבים מתלבטים, הצדיקים חלוקים, המלאכים קוראים אלו כנגד אלו, האידאות והעקרונות סותרים: הללו אומרים אין התשובה אלא ביטוי לעוצמת החירות הגמורה של הרצון האנושי. אין גבול ליכולת ההשתנות ואין קץ לחובת התיקון, כמו לאשמת החטא של בעל שכל ורצון. בנאדם, לא רק כנפי רוח לך, גם ידי פלדה. אילו תרצה באמת תוכל לעצור את סחף החיים שזורמים אל ביב השופכין ולהסיט אותם להשקות אדמות צמאות ולשאת ברכה. והללו כנגדם טוענים – אין התשובה ביכולת האדם, הרפה, הנכשל והמדוכא בחטאיו. חסד אלוהי מרחם ואימהי חופף עליו באהבה, חובש את פצעי נשמתו באהבה ומנחמו.

ענה ואמר המהר"ל (בנתיב התשובה) לא כדברי אלו ולא כדברי אלו. אין התשובה כי אם הכרח טבעי. התשובה - סדר העולם היא, ומתחייבת ממצב האדם ומהות התורה: "אף אם היו חוטאים במזיד היה מתחייב להם [...] שיש להם תשובה" (פ"א עמ' קמז). אין בכך חסד אלוהי חריג או הבעה לחופש האדם, זהו תיאור של מציאות בלתי נמנעת: "כי התורה שהיא שכלית לגמרי והאדם אינו שכלי, רק הוא בעל גוף." עובדת היותו בלתי שכלי ומואר באור החכמה לגמרי, גוזרת חוסר עקביות התנהגותי. "שכל דבריו של בשר ודם נמשכים אחר המקרבה בלבד, לפעמים מתפייס ולפעמים אינו מתפייס, הכל לפי המקרה" (פ"ג עמ' קנד). ובניסוח קיומי יותר, ההבעה של ה'שכליות למחצה' או ה'פסבדו-שכליות' של האדם החצוי באה לידי ביטוי בחרטה: "החרטה שייכת לאדם במה שאין כל מעשיו שכליים... אבל מפני שהאדם אינו שכלי גמור תשובה וחרטה שייך בו" (פ"א שם). חרטה איננה הערכות מחודשת בהתאם לנתונים שנוספו או הוחסרו. לוגיסטיקה מיומנת אינה מלווה בייסורי מצפון. חרטה של אמת והצטערות על התנהגות שנעשתה מתוך מחשבה ובחירה חופשית היא הרגשה קיומית של המהות השכלית שמבצבצת ומורגשת כעת יותר ממקודם. כעת אני חכם יותר, לרגע אני 'שכלי לגמרי' ואז מתחוורים לי המחירים של המעשים שנעשו כשהייתי שכלי למחצה או גרוע מכך, רדוף מ'רוח שטות' (שם).

התשובה היא הכרח עולמי וכמו חוק פיזיקאלי שהכל מצייתים לו, בעל כרחם ושלא מדעתם. "דבר זה הוא סדר העולם, שהעולם הזה שב אל השם יתברך ואין לו קיום מצד עצמו, רק שהוא שב אל השם יתברך אשר ממנו הוא נמצא וזה קיום שלהם... שהנמצאים שבים אל השם יתברך כמו שנמצאו ממנו" (ספ"ב עמ' קנד). השיבה כמו ההמצאה נוגעים בעצם הקיום וה'היות'. התנועה אל השם כמו התנועה ממנו. "ולכן מגיע התשובה שהאדם חוזר עד השם יתברך, שהוא התחלת האדם, ולכך מגיע עד השם יתברך לגמרי" (פ"ב עמ' קנג ועוד בפ"ד עמ' קנט).

באופן לא צפוי ה'זכות' היא למעשה ציות לחוק טבע פנימי – "וזה עצמו זכות האדם, כאשר נמשך אחר סדר העולם אשר סידר השם יתברך" (שם). ובאופן חד יותר: "זה שהוא שב אל השם יתברך כאשר ראוי אל הבריאה להיות דבקים מתוך אהבה – זדונות נעשים כזכויות. ואלו הדברים אין לפרש אותם לעומק שלהם" (שם).

זה לא אישי
דא עקא, בתשובה המוכרח והכמעט מכניסטית של המהר"ל מטשטשת נועזותו של השב. חריפותם של מאמרי חז"ל מסויימים קהה גם כן: כשרבי יהושע בן לוי אומר (ע"ז ד:) ש"לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה" או כשרבי שמעון בר יוחאי אומר: "לא היה ראוי דוד לאותו מעשה... ולמה עשו? אלא לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד שעשה תשובה – אף אתה עשה תשובה" והמשמעות היא מרחיקת לכת. פשטותם של המאמרים מציגה 'עבירה לשמה' או חטא שנכפה על ידי ה' כביכול על אותם אנשים בכדי לטעת את תקוות התשובה בדורות הבאים. פירושים דומים מצויים לרוב בכתבי רבי צדוק הכהן מלובלין (ראה למשל תקנת השבין סימן ה' וסימן י). המהר"ל לעומת זה מפרש: "לא הייתה הגזירה על אלו, דהיינו על ישראל שהיו באותו הדור שיחטאו, רק שהייתה הגזירה מן השם יתברך שיהיו חוטאים ויעשו תשובה ויהיה שם יתברך מקבל אותם. ומזה נדע כי הוא יתברך מקבל השבים הן הכלל והן הפרט." אין כאן שום דבר אישי ויוצא דופן, "ואם לא הם היו חוטאים היה נמצאת התשובה על ידי אחרים, כי לא סידר השם יתברך רק שתהיה התשובה נמצאת בעולם על ידי חוטאים" (פ"ד עמ' קנח). אמנם, מוטב כי עקרון יסודי ובסיסי שכזה, אשר סביבו מתארגן ו'מסתדר' סדר העולם, "כי התשובה היא מיסודי העולם" (שם עמד קנט), יופיע על ידיד דמויות מפתח, "על ידי ישראל ודו שהם היו עיקר בעולם" (שם).

גם סיפורו הטראגי וההרואי של רבי אלעזר בן דורדיא (ע"ז יא.) מאבד את עוקצו וגורם ההפתעה והשינוי הקיצוני ניטלים ממנו. הפירוש המהר"לי למעשה מציג אותו כידוע מראש, כמו חוק טבע שניתן לחזות את התממשותו בלא התפעלות יתרה "כמו שהיה מוכן אל החטא גם כן היה מוכן אל התשובה בעצמו, ולפיכך היה מורה שמו על החטא ועל התשובה" (פ"ח עמ' קעא). פירוש 'דורדיא' בארמית הוא שמרי יין – הפסולת הנזרקת, המתארת את השתקעותו ההרסנית בזנות. שמו הפרטי 'אלעזר' מציג את "הכח שבאדם על התשובה, כי השם יתברך עוזר אל האדם" (שם עמ' קע). מראש ומקדם – הסוף ידוע מראש.

המלך משתמש בכלי שבור
אם אפשר לדבר על שמחה ונחמה הבאות בסופה של התשובה תהא זו ההתוודעות של החוטא, הבוש ככלי שבור, אל מלך העולם, "והנה המלך אמר: הכלי הזה שבור – אני משתמש בו. והראשונים שלא אמרו לך כך – מפני כבודי עשו, ולא מצד הנהגתי, אבל אני משתמש בו כך" (פ"א עמ' קמט). אחרי כל ניתוחי הטוב והרע המפוקחים של החכמה, אחרי דרישות חיסול הרע המוסרי של הנבואה, וניסיונות התיקון המוגבל (כך במקור!) של התורה, "אחר כך שאלו את השם יתברך בעצמו והוא אומר: בכלי שבור אני מתשמש, כמו שאמרנו, שכל כליו הם שבורים" (שם). כזה הוא האדם וכזה הוא העולם ולכן התשובה היא מוכרחת. וכשהיא באה, היא מביאה רפואה לעולם – "כי הרפואה גם כן שהוא שב להיות כבתחילה, וכאשר בני אדם עושים תשובה וחוזרים אל התחלתם – העולם גם כם חוזר אל התחלתו לתקן כל קלקול שהוא בעולם" (פ"ב עמ' קנב).


ההצגה של התשובה כחלק אינטרגלי של החיים, כעובדת בסיס בסדר העולמי משווה לה מקום נינוח ומפוייס הרבה יותר מזה שהתרגלנו אליו. אפשר לדמות אותה לצורכי הפרנסה. הריחיים מוטלות על כל מי שלוקח חלק פעיל בחיים האנושיים. כולם דוחפים את הגלגל הכבד של הכלכלה והמדינה והעולם. כולם משכימים עם שחר ויוצאים לעמוד בפקקים בדרך לעבודה. יש בצרכי של הפרנסה צער מסויים נלווה ולעיתים גם שמחה שקטה, אבל למעלה מכך – הכרח של 'אין ברירה'. באותה עין בוגרת ומשלימה אפשר להביט מחדש על החיים שלנו, השכליים למחצה. החיים האלה שהחטא והתשובה הם צדדים שונים של הסדר העולמי, הכלי השבור שהמלך משתמש בו. אפשר להביט בכל זה ולהשכים לסליחות.

יום שלישי, 2 בספטמבר 2014

ומה אומרים המוסלמים?

"כמה מתנות יפות וטובות הרעפתם עלי, חבריי מן המערב!
בשם הקפיטליזם – הפכתם אותי לחמדן,
בשם האינדיווידואליזם ניתקתם אותי ממשפחתי,
בשם האוניברסליזם בזזתם ממני את זהותי,
בשם הרציונאליזם רצחתם לי את אלוהיי,
בשם הפלורליזם מחקתם לי את האמת,
בשם היעילות נטלתם ממני את האנושיות,
בשם הישירות גזלתם ממני את הנימוס,
בשם הבידור רוקנתם לי את המסגד,
בשם הפמיניזם הרסתם לי את נישואי,
בשם הליברליזם הפכתם את בתי לפרוצה,
בשם הקדמה קברתם לי את המסורת,
בשם המדע הכחדתם את כל אגדותיי,

אז בשם כל היקר והקדוש לי בעולם הזה, אני מפציר בכם, חברי מן המערב:
תשמו את המתנות שלכם לעצמכם!"

פרהאד-י-מג'תבא, פיאם-י-אבו, אל-פד'ל, פרוורדינמאה 1361 (ה.ש.)

תרגום ז. מגן

יום שני, 1 בספטמבר 2014

למה אני מוצא את עצמי עם הרב הלל צייטלין?

הרב הלל צייטלין נוגע בי ביותר באופן אישי. מכמה בחינות. מטעמי נוחות ומטעמי פתיחות לא אסווג את הנימוקים לאישיים או לכאלה שאחרים יכולים למצוא בהם טעם. אולי דווקא הדברים האישיים יכולים לגעת גם באחרים.

את הרב הצדיק הלל צייטלין פגשתי בעבר ב'פרדס החסידות והקבלה' אבל לא התרשמתי בכלל. הצגת הרעיונות החסידיים והקבליים בספר פשוטה. נדמה כי ניתן לקבל תמונה נהירה יותר מהכתבים המקוריים. כיום ההשערה שלי שמדובר בספר לבני הנעורים או משהו כזה.

אחר כך ראיתי את מאמר הצימאון (משותף בזה). נשמתי נעתקה. האמירה השלמה והמדוייקת, הצעקה השותקת והמהדהדת מסוף העולם ועד סופו. זה הדבר הטוב ביותר שקראתי, וקראתי פה ושם כמה דברים בחיים. [אבי הוא אחראי מחלקת עיון בספריית רמת גן וכל ימי וכספי בוזבזו על ספרים.] עד היום לא הצלחתי להשלים את המאמר. הוא יפה מדי ועמוק ונורא הוד. אחר כך בכוכב השחר נמשכתי אחרי 'ספרן של יחידין'.

הקישור החסידי והקיומי תמיד היה קיים, אבל רק בשנים האחרונות הבנתי עד כמה עמוק ותהומי האיש הפלאי הזה. בשנתיים האחרונות למדתי היסטוריה בצורה מוגברת [הכשרה להוראה אמנם, אבל עדיין היה משמעותי ביותר], במיוחד של העת החדשה ושל המאורעות הכבירים שבצילם ובאורם צייטלין כותב. זו זווית חשובה.

חוצמזה, יש בו את כל התכונות הטובות שהייתי רוצה שיהיו בי או ששאריות מהן היו בי רק בשלמות. הגעגועים האלוהיים הנוראים, החיפוש הרוחני, 'הצמאון', רוחב האופקים הבלתי נדלה, המבינות העמוקה, הרגישות שאין כדוגמתה והכתיבה הפובליסיצטית-פרוזאית-שירית.

וזה שלא צריך להרחיק נדוד ולהשוות את כל הפסקאות כדי להבין אותו ואז עדיין לא להבין אותו. וזה שאין לו בית מדרש וכת של מסבירנים צרי מוח ואטומי לב שמנפנפים בדגלו. וזה שהוא איש אלוהים, כזה שגם חוטא ומספר ביומניו האישיים על נפילות [בצניעות אופיינית] וגם לא נרדם בלילה מגעגועים שאין הלב יכול להכיל.

על זה שהוא מחבר לעצמו 'ליקוטי תפילות' בסגנון שירי ופנימי על רעיונות מתוך 'כתר שם טוב' לבעש"ט, ספר חמדת הימים, ליקוטי תפילות וגם 'אוגוסטינוס הקדוש' עם השמטות ושינויים מתאימים.

באופן אישי לחלוטין הוא מרים אותי בכל פעם ומרתק אותי מחדש. הוא כותב ב'על גבול שני עולמות' יומן שמזכיר פנקסנות של יראת שמיים של בחור ישיבה. קבלות של הנהגות קדושה, פרישות וענווה והוא עוקב אחר הקיום שלהם מדי יום ביומו. בנתיים, כתיבתו נודדת אל מארעות התקופה, על תמורות ושינויים שעובר העולם. על חלומות וחזיונות שיש לו ותהליכים היסטוריים שהוא חוזה באיזשהי עמימות חלומית. ושוב, ההנהגות שלו מנשאות אותו מעל התמורות הכבירות ונהרות הדם שנשפכים לתהום.

על זה שהוא מנתח בעין מלאת חיבה ורגישות את התהליך שניטשה עובר לאורך הספרים שלו [איך בכלל אפשר לקלוט תהליך בכתיבה כזו מסוערת וקפריזאית] ומציין את המקום שניטשה נגמר ועמו פתרונו והוא ממשיך הלאה, מעבר ל'על-אדם' ו'אדם עליון' שהוא גם 'אנושי אנושי מדי' ובורא את אלוהי עצמו בדמותו, אל מה שמעבר לאדם באמת, אל אל עליון שברא את האדם בצלמו.