יום רביעי, 16 בדצמבר 2015

ספר המתים של אמיל דרקהיים

אמיל דורקהיים ערם את הניירת שלקח מחברו, גבריאל טרט, ראש המרכז הלאומי לסטטיסטיקה של צרפת, על שולחן העבודה. רשימות הנפטרים שתועדו בהן היו ארוכות לאין קץ ואפשר היה לכרוך אותם בספר עב כרס - 'ספר המתים'. הוא הביט ברשימות המונוטוניות ברוב עניין. פירורי האינפורמציה הלקוניים ריצדו מול עיניו כנמלים קטנות. בנתוני המוות בעבר היה רשום: מין הנפטר, מי לקח אחריות על הקבורה: ההיה זה הרב או הכומר, מה הותיר הנפטר בלכתו משפחה וכמה ילדים? עיניו תרו אחר סיבת המוות. אמיל בחר את המתאבדים וליקט אותם כדרך שדודי מלקט שושנים בגנו.
"התאבדות היא מעשה עלום ואישי מאוד", הרהר. "המתאבד בדרך כלל לא משתף אחרים במעשיו. בדרך כלל למתאבד אין אחרים לשתף. כאב נפשו בלתי נסבל, צרכיו העמוקים נסתתמו עפר. היקר מכל אבד לו ואיבד עמו את הטעם לחייו." אמיל המשיך למיין את הנתונים ביסודיות. השעון תקתק חרישית בתיפוף מרגיע, הלילה נמתח לאיטו. כאן רשימת המתאבדים הרווקים וכאן הנשואים. אלו המועסקים ואלו המובטלים. כאן היהודים וכאן הקתוליים וכאן הפרוטסטנטיים. ושוב טורף את הניירות וממיין אותן מחדש. הפרוטסטנטים מתאבדים יותר מן היהודים והקתולים גם יחד. הגברים מתאבדים יותר מהנשים ובפרט אם הם רווקים.
אמיל לגם מכוס התה שהתקרר וחשב בקול רם וצרוד: "מה משותף לכל אלה?"
הפרוטסטנטים הם בעלי דתיות פרטית ומתבודדת הרבה יותר מן היהודים והקתולים. האחרונים מצווים להתכנס בתדירות גבוהה בבתי הכנסת ובכנסיות ואילו הראשונים מחפשים את המאמינים הטהורים בלבד. עקרון האמונה (Sola Fide) הלותרני קובע כי רק האמונה היא הגואלת את האדם, לא המעשים. הנצרות הקתולית הדגישה את המעשה. הנה בסקרמנט הווידוי, למשל, הבליטה הקתוליות את קיום העונש על ידי המאמין המבקש כפרת לעוונותיו ולא את החרטה הכנה בעת הווידוי. הכנסייה הקתולית מחפשת להקל על המון מאמיניה בכדי לקרבם שוב אל הכנסייה ולהרחיב את ההמון בהמון. לותר, לעומת זאת, דוחה את כל אלו ומבקש רק המאמינים האמיתיים, הנוצרים הטהורים, שכל מאודם נתון לקיום רצונו של האל, הם נוצרים אמיתיים.
הנשים מתאבדות פחות מהנשואים ואלו פחות מן הגברים הרווקים. מוכרח להיות קשר בין המאפיינים האלו, בין סולידריות ומעורבות האדם בחברה, לבין הסיכוי שהוא יבחר להתאבד. נשים מקושרות יותר לקהילה מאשר גברים. הנשואים נאלצים בעל כורחן לחלוק סולדריות חברתית "יד שנייה" דרך נשותיהן.
"ההתאבדות האינטימית, ההירואית והטראגית היא בעצם תולדה של רמת המעורבות והקשר החברתי." השעה הייתה מאוחרת וחוץ מטפיחות פח עמומות בקצה הרחוב דבר לא הפריע לשקט הרדום ששרר בשדרה. אמיל חש פתאום משונה ודחוי. תמיד הוא היה כזה מן דווקא. מאז שזכר את עצמו התעניין בגישה מדעית לחקר החברה עד לכדי מאבקים מתישים עם כל הממסד האקדמי של צרפת. מדעי הרוח אינם מעניינים אותו, והוא סיים שני מהסוף במחזור. הבדידות העיקה עליו ולא היה לו עם מי לחלוק אותה. "ובכן, אולי מוטב שבמקום ללכת לפסיכולוגית אלך לסוציולוגית?"

יום שני, 7 בדצמבר 2015

דרשה על 'הדרשה' של חיים הזז -

(פרשנות חסידית צייטלינית שלי שלי כנגד דברים שכתב הפרשן החילוני בארי צימרמן, באתר ארץ אחרת
ב'דרשה' העברית מדוברת בשלושה מבטאים-תפקידים שונים. המספר דובר חז"לית נינוחה ורווית תיאורים. ראש ההגנה קוצב את פקודותיו בצברית בוטה וקצרת סבלנות. יודקה, מסתבך בדיבור שאופי טעיותיו מסגיר את מוצאו הרוסי (כשל הזז עצמו). בהמשך דרשתו יודקה חוצב להבות בשפה צחה וברורה ונמלצת, הגוברת על טעויות העולה. ההזדהות העמוקה עם הדברים משחררת את סגור שפתיו, כמו נבואה המתדברת מתוך גרונו. אפשר המתדבר הוא הזז עצמו המביע את דעתו בגילוי לב כזה שאינו מאפשרת דמות המגמגם מרוסיה.
קריאה ראשונית מציגה את ההתנגדות לפסאודו היסטוריה היהודית הפאסיבית: מעגל הייסורים האינסופי של גזירות, עלילות, פרעות, קידוש השם וציפייה למשיח. המעגל מקובל באהבה על היהודים, אך לא על הילדים המבכרים רומנים היסטוריים לועזיים. יודקה מציג משרטט את הפרופיל של היהודי החדש, הציוני, האנטיתזה המוחלטת ליהודי הגלותי. "כובשים וגיבורים, שליטים ואדוני כל המעשים" ולא "ציבור של דווים וסחופים".
קריאה ביקורתית מציגה תמונה מורכבת יותר.
בשם 'יודקה' מובן של 'יהודי' יידישאי וגם אחד מהחברה. נאומו מבקר חריפות את העמדה התורנית אך נקרא 'דרשה'. חורג משתיקתו הכפויה עליו מחמת אופיו, גורלו כעולה ועיסוקו כשומר הוא מוסר הודעה לוועדה. זו כנראה מזכירות של קיבוץ מתהווה או פורום ביטחון סודי שידוע 'לצנועים'. אולם אין זו הודעה אלא נאום יורק אש. מתוכן דבריו נראה כי מאזינים אינם הנמענים המתאימים לו אלא בני הישוב הישן.
יודקה למעשה נקרע בין היהודי לציוני והוא דורש ממאזניו, הציונים, להיקרע בשאלה זו. כ"מבקר מבפנים" נמלטים מפיו תיאורי חיבה עזה לאידיאל המיסטי של הגלות. "היא קדושה, אהובה, אינטימית, קרובה כל כך ללב" אלו דימויים המתאימים לשכינה ומוסבים לפסיכולוגיה ה'לילית' המעוררת אסוציאציה לשדה המינית הפתיינית. השכינה היא אפוא לילית וסודה נגלה לו בשמירות ליליות, בהם העולם כולו מתעורר באופן אחר ורווי אלוהות. היפוך האידיאלים "הצער אידיאלי מהאושר... החלום מהמציאות... האמונה מהשכל הישר וכך עד סוף כל ההפכים" נושא איכות מיסטית ופואטית ידועה.
הסיפור נקטע לפני שיודקה אמר את עיקר ההודעה, כדי שיענה לשאלה זו כל קורא בכוחות עצמו.

יום חמישי, 8 באוקטובר 2015

קמנצ'ה

יגל הרוש Yagel Haroush סיפר באחת ההופעות שהוא היה סטודנט שנה א לפילוסופיה והלך ללמוד את הדרך לאמת עד שיום אחד הוא שמע את הצליל של הקאמנצ'ה. היבבה הרוחנית של הכינור החלילי החסירה מליבו פעימה ושינתה את מסלול חייו לחלוטין. הוא ירד מהאוטובוס ונסע ללמוד קאמנצ'ה ומאז הוא מנגן עם ניגון ירושלמי | nigun yerushalmy ומחכה לאור זריחה. הסיפור הזה מזכיר כמובן את תורה סב שרבי נחמן מספר על קושיות מהחלל הפנוי, כאלה שבאמת, יעני אונטולוגית, אין להם פתרון ואין מהן מוצא. הדרך לעבור עליהן, דרך אברהם העברי, היא בניגון שפותר את הספקות שאין מהם רפואה. הלוואי שיכולתי ללכת אחריו, אולי אעשה זאת יום אחד, מיד כשאמצע את היציאה מגן המבוכה הפילוסופי. אני מחפש, בכנות מטרידה, את היציאה המכובדת, לא להתגנב כגנב תוך שבירת הגדר. מסתובב פה ושם עם לוודויג ויטגנשטיין וסרן קירקגור ואני לא צריך לומר לכם שהם מיואשים יותר ממני, אבל זה כבר סיפור אחר. בנתיים במוצאי שבת האביל אלייב השיב את נשמתו במשיכת הקשת ולכל המבקשים נותרו צלילי הצמאים מיללים בערגת עולמים.

אני מחפש את הבכי המתפקע

אני מחפש את הבכי המתפקע,
זה שמשתחרר כמו פקק
רחוק באמבטיה.
קשה להגיע אליו
ואתה חופר וחופן
באצבעותייך מים נוזלים
בין הרווחים.
המים עכורים ואתה ממשש
כמו עיוור לשווא.
אינך יכול לצלול שמא תיחנק
ואתה ממשיך לחפש.

אני מסתובב אבוד ומשועמם
בלי לדעת לאן
וליבי עדיין
מחפש את הבכי המתפקע.

לטומאתי אני טובל וטובע
בטיט של הבל וריק
ומטרת חיי
עלתה בעשן האוטובוסים.
תקווה קלושה מקופלת בכיסי ובה כתוב:
"יש אי שם מעבר להרי החושך,
אי שם תחת מכסי הביוב,
במקום בו הולכים הדברים לאיבוד,
יש בכי מתפקע".
כשהפקק ישתחרר אז
בכי טהור ישטוף את זוהמת השעמום
וזיעת ההתרוצצויות אחר לא כלום.


יום כיפור אצל חנה סנש

"רצוני להתוודות, לתת דין וחשבון לעצמי, לתת דין וחשבון לאלוהים, זאת אומרת למדוד את חיי, מעשי לעומת האידיאל הגבוה, הטהור ביותר אשר עומד לפני, להשוות מה שהיה צריך להיות לעומת מה שהיה." ~ חנה סנש מתוך יומן אישי, נכתב בערב יום הכיפורים, 11 באוקטובר 1944

נתיב התשובה לאנשים בוגרים


תשובה למלחמת העולם או מלחמת העולם על התשובה
מלחמת עולם עתיקת יומין ניטשת בפמליא של מעלה - 'התשובה – חסד או חירות?' השבים מתלבטים, הצדיקים חלוקים, המלאכים קוראים אלו כנגד אלו, האידאות והעקרונות סותרים: הללו אומרים אין התשובה אלא ביטוי לעוצמת החירות הגמורה של הרצון האנושי. אין גבול ליכולת ההשתנות ואין קץ לחובת התיקון, כמו לאשמת החטא של בעל שכל ורצון. בנאדם, לא רק כנפי רוח לך, גם ידי פלדה. אילו תרצה באמת תוכל לעצור את סחף החיים שזורמים אל ביב השופכין ולהסיט אותם להשקות אדמות צמאות ולשאת ברכה. והללו כנגדם טוענים – אין התשובה ביכולת האדם, הרפה, הנכשל והמדוכא בחטאיו. חסד אלוהי מרחם ואימהי חופף עליו באהבה, חובש את פצעי נשמתו באהבה ומנחמו.
ענה ואמר המהר"ל (בנתיב התשובה) לא כדברי אלו ולא כדברי אלו. אין התשובה כי אם הכרח טבעי. התשובה - סדר העולם היא, ומתחייבת ממצב האדם ומהות התורה: "אף אם היו חוטאים במזיד היה מתחייב להם [...] שיש להם תשובה" (פ"א עמ' קמז). אין בכך חסד אלוהי חריג או הבעה לחופש האדם, זהו תיאור של מציאות בלתי נמנעת: "כי התורה שהיא שכלית לגמרי והאדם אינו שכלי, רק הוא בעל גוף." עובדת היותו בלתי שכלי ומואר באור החכמה לגמרי, גוזרת חוסר עקביות התנהגותי. "שכל דבריו של בשר ודם נמשכים אחר המקרבה בלבד, לפעמים מתפייס ולפעמים אינו מתפייס, הכל לפי המקרה" (פ"ג עמ' קנד). ובניסוח קיומי יותר, ההבעה של ה'שכליות למחצה' או ה'פסבדו-שכליות' של האדם החצוי באה לידי ביטוי בחרטה: "החרטה שייכת לאדם במה שאין כל מעשיו שכליים... אבל מפני שהאדם אינו שכלי גמור תשובה וחרטה שייך בו" (פ"א שם). חרטה איננה הערכות מחודשת בהתאם לנתונים שנוספו או הוחסרו. לוגיסטיקה מיומנת אינה מלווה בייסורי מצפון. חרטה של אמת והצטערות על התנהגות שנעשתה מתוך מחשבה ובחירה חופשית היא הרגשה קיומית של המהות השכלית שמבצבצת ומורגשת כעת יותר ממקודם. כעת אני חכם יותר, לרגע אני 'שכלי לגמרי' ואז מתחוורים לי המחירים של המעשים שנעשו כשהייתי שכלי למחצה או גרוע מכך, רדוף מ'רוח שטות' (שם).
התשובה היא הכרח עולמי וכמו חוק פיזיקאלי שהכל מצייתים לו, בעל כרחם ושלא מדעתם. "דבר זה הוא סדר העולם, שהעולם הזה שב אל השם יתברך ואין לו קיום מצד עצמו, רק שהוא שב אל השם יתברך אשר ממנו הוא נמצא וזה קיום שלהם... שהנמצאים שבים אל השם יתברך כמו שנמצאו ממנו" (ספ"ב עמ' קנד). השיבה כמו ההמצאה נוגעים בעצם הקיום וה'היות'. התנועה אל השם כמו התנועה ממנו. "ולכן מגיע התשובה שהאדם חוזר עד השם יתברך, שהוא התחלת האדם, ולכך מגיע עד השם יתברך לגמרי" (פ"ב עמ' קנג ועוד בפ"ד עמ' קנט).
באופן לא צפוי ה'זכות' היא למעשה ציות לחוק טבע פנימי – "וזה עצמו זכות האדם, כאשר נמשך אחר סדר העולם אשר סידר השם יתברך" (שם). ובאופן חד יותר: "זה שהוא שב אל השם יתברך כאשר ראוי אל הבריאה להיות דבקים מתוך אהבה – זדונות נעשים כזכויות. ואלו הדברים אין לפרש אותם לעומק שלהם" (שם).

זה לא אישי
דא עקא, בתשובה המוכרח והכמעט מכניסטית של המהר"ל מטשטשת נועזותו של השב. חריפותם של מאמרי חז"ל מסויימים קהה גם כן: כשרבי יהושע בן לוי אומר (ע"ז ד:) ש"לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה" או כשרבי שמעון בר יוחאי אומר: "לא היה ראוי דוד לאותו מעשה... ולמה עשו? אלא לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד שעשה תשובה – אף אתה עשה תשובה" והמשמעות היא מרחיקת לכת. פשטותם של המאמרים מציגה 'עבירה לשמה' או חטא שנכפה על ידי ה' כביכול על אותם אנשים בכדי לטעת את תקוות התשובה בדורות הבאים. פירושים דומים מצויים לרוב בכתבי רבי צדוק הכהן מלובלין (ראה למשל תקנת השבין סימן ה' וסימן י). המהר"ל לעומת זה מפרש: "לא הייתה הגזירה על אלו, דהיינו על ישראל שהיו באותו הדור שיחטאו, רק שהייתה הגזירה מן השם יתברך שיהיו חוטאים ויעשו תשובה ויהיה שם יתברך מקבל אותם. ומזה נדע כי הוא יתברך מקבל השבים הן הכלל והן הפרט." אין כאן שום דבר אישי ויוצא דופן, "ואם לא הם היו חוטאים היה נמצאת התשובה על ידי אחרים, כי לא סידר השם יתברך רק שתהיה התשובה נמצאת בעולם על ידי חוטאים" (פ"ד עמ' קנח). אמנם, מוטב כי עקרון יסודי ובסיסי שכזה, אשר סביבו מתארגן ו'מסתדר' סדר העולם, "כי התשובה היא מיסודי העולם" (שם עמד קנט), יופיע על ידיד דמויות מפתח, "על ידי ישראל ודו שהם היו עיקר בעולם" (שם).
גם סיפורו הטראגי וההרואי של רבי אלעזר בן דורדיא (ע"ז יא.) מאבד את עוקצו וגורם ההפתעה והשינוי הקיצוני ניטלים ממנו. הפירוש המהר"לי למעשה מציג אותו כידוע מראש, כמו חוק טבע שניתן לחזות את התממשותו בלא התפעלות יתרה "כמו שהיה מוכן אל החטא גם כן היה מוכן אל התשובה בעצמו, ולפיכך היה מורה שמו על החטא ועל התשובה" (פ"ח עמ' קעא). פירוש 'דורדיא' בארמית הוא שמרי יין – הפסולת הנזרקת, המתארת את השתקעותו ההרסנית בזנות. שמו הפרטי 'אלעזר' מציג את "הכח שבאדם על התשובה, כי השם יתברך עוזר אל האדם" (שם עמ' קע). מראש ומקדם – הסוף ידוע מראש.

המלך משתמש בכלי שבור
אם אפשר לדבר על שמחה ונחמה הבאות בסופה של התשובה תהא זו ההתוודעות של החוטא, הבוש ככלי שבור, אל מלך העולם, "והנה המלך אמר: הכלי הזה שבור – אני משתמש בו. והראשונים שלא אמרו לך כך – מפני כבודי עשו, ולא מצד הנהגתי, אבל אני משתמש בו כך" (פ"א עמ' קמט). אחרי כל ניתוחי הטוב והרע המפוקחים של החכמה, אחרי דרישות חיסול הרע המוסרי של הנבואה, וניסיונות התיקון המוגבל (כך במקור!) של התורה, "אחר כך שאלו את השם יתברך בעצמו והוא אומר: בכלי שבור אני מתשמש, כמו שאמרנו, שכל כליו הם שבורים" (שם). כזה הוא האדם וכזה הוא העולם ולכן התשובה היא מוכרחת. וכשהיא באה, היא מביאה רפואה לעולם – "כי הרפואה גם כן שהוא שב להיות כבתחילה, וכאשר בני אדם עושים תשובה וחוזרים אל התחלתם – העולם גם כם חוזר אל התחלתו לתקן כל קלקול שהוא בעולם" (פ"ב עמ' קנב).
ההצגה של התשובה כחלק אינטרגלי של החיים, כעובדת בסיס בסדר העולמי משווה לה מקום נינוח ומפוייס הרבה יותר מזה שהתרגלנו אליו. אפשר לדמות אותה לצורכי הפרנסה. הריחיים מוטלות על כל מי שלוקח חלק פעיל בחיים האנושיים. כולם דוחפים את הגלגל הכבד של הכלכלה והמדינה והעולם. כולם משכימים עם שחר ויוצאים לעמוד בפקקים בדרך לעבודה. יש בצרכי של הפרנסה צער מסויים נלווה ולעיתים גם שמחה שקטה, אבל למעלה מכך – הכרח של 'אין ברירה'. באותה עין בוגרת ומשלימה אפשר להביט מחדש על החיים שלנו, השכליים למחצה. החיים האלה שהחטא והתשובה הם צדדים שונים של הסדר העולמי, הכלי השבור שהמלך משתמש בו. אפשר להביט בכל זה ולהשכים לסליחות.

יום שבת, 22 באוגוסט 2015

אלול במרכז ביג פאשיין

מרכז ביג פאשיין בטבריה הומה אדם, צפיפות גדולה באזור השאוורמות. הכל נדחקים לחזות בנועם היקר והנחמד: יובל המבולבל בגודל טבעי, 'באמת', שר ומשטתה לקול תרועות הילדים הקבועות והמתוזמנות מראש. הורים נושאים ילדיהם על כפיים, זה לעומת זה ברעש גדול מתנשאים ואומרים: איה מקום כבודו?! אדוני הייתי כאן קודם, הילדה רוצה לראות ואתה מסתיר לה. תראה אותה כבר בוכה.
זה א אלול הראשון מזה אחת עשרה שנים שאיני חובש את ספסלי הישיבה והם אינם חובשים את פצעי ליבי. במקום הדחקות בין המון הלומדים וההיבלעות עדכדי שכחת עצמי בשאון ניגוני החברותות, אני נדחף אבל וחפוי ראש בין המון הטברייאנים הרעבים ליובל ולרקדניות שלו. כגדול כקטן הכל מזמרים את כל השירים בדקדוק המילה והטון.
פתאום יובל המבולבל הופך לגיבור על, מר עגבנייה. לפני שהוא שר: 'אני גיבור על, גיבור על' (וחוזר חלילה ג' פעמים) הוא אומר:
"ילדים, אתם יודעים איזהו גיבור? מי גיבור על באמת? זה הכובש את יצרו.
זה מי שמתגבר על הכעס שלו, מי שמתגבר על הפחד שלו. זה מי שלא נכנע ללשון הרע."
אז רוח קרירה ומצמררת, חרישית ובלתי מורגשת לכל, נושבת בליבי ועיני עששות בדמעות יקרות. כיסופי גדולים מאד להיגמל מכל וכל מלשון הרע ותקוות תשובה מנהמת בליבי כיונה שקטה על גג בית סמוך.

יום שני, 13 ביולי 2015

לוֹחֵם מָחְתָרוֹת (לְיוֹם יְרוּשָׁלַיִם)


לֹא רַק זָקֵן, עָתִיק,
עֵץ זַיִת,
שׂוֹרָשָׂיו מאביקים,
נִשְׂכָּחִים בָּאֲדָמָה,
עוֹמֵד לְבַד בַּשֶּׁמֶשׁ הָקוֹפָחָת
בְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם.

עָנָן זְבוּבוֹנִים מָזִיקִים
מְרָצְדִים סְבִיבוֹ
וּפַרְפַּר אֶחָד קְטַנְטַן
וּמַרְטִיט נְשָׁמָה
בָּרַח וְהוֹתִיר רַק זֵכֶר.

בְמַעֲלֵה הָהָר הוּא זוֹכֵר
אֵיך הָיוּ מֵתִים לְפֶתַע
הָמְשׂוּרְיָינִים

וְעַתָּה הָפְכוּ לְפוּחְלָצִים אֲדוּמִים.
שְׁאוֹן הָמֵכוֹנִיוֹת סוֹאֵן בְּעָצְבְָּנוּת 
בְמַעֲלֵה הָהָר 
וְהוּא מִתְגַּעְגֵּעַ 
לַיּוֹנָה שֶׁל נֹחַ.

אָבִי טַאוּב


אם הייתי בית אז הייתי

אם הייתי בית אז הייתי
קצת יותר
נקי ומסודר
אבל לא מדי כי אז
כבר לא הייתי
בית אלא מוזיאון או בית מרקחת

אם הייתי בית אז הייתי
קצת יותר
פתוח לכולם
ומכניס אורחים שאינם
חברים ונותן להם לשתות משהו קר
ולהירדם על הספה
ברקע מוזיקה קלאסית
חלשה

אם הייתי בית הייתי
עוצם את העיניים עם וילון
וסוגר את הפתחים
כדי שמה שבפנים יישאר בפנים
ומי שבחוץ יישאר בחוץ

אם הייתי בית לא הייתי
יכול לקום ולעזוב
הייתי נשאר ככה סתם בסוף הרחוב
ומקווה לטוב
אולי לא כל כך מקווה כי 

אם הייתי בית לא הייתי 
דואג שלא אצליח 
לקנות בית 
כל כך הרבה

אם היה לי בית משלי

אם היה לי בית משלי, אחרי משכנתא ולא שכור,
אם הייתה לי גינה עם חיות וציפורים מכל הסוגים ומכל הארצות,
אם היה לי מקום בבית לכל הוגה, משורר וחכם כמו לכל עני, נכה רוח ומוכה גורל,
אם היו שם ילדים ונכדים וחברים וחברות ואשתי היפה באמת מאושרת ורגועה,
אם זרמי האוויר מחלונות פרוצים היו מנשאים את געגועי השכינה,
אם היה לי מקום לאכסן אנשים שאין להם מקום מקום לחפצים שאין בהם שימוש,

אז הייתי יכול להרגיש לבד וללכת לאיבוד,
יכול לקום ולעזוב את כל זה ולהמשיך במסע,


יום רביעי, 8 ביולי 2015

איזה טעם יש לסמרטוט בסופו של יום עבודה?

בפה משתרך טעם מלוח ומימי, פירורי חול שבאו מארגז החול בזוקים על לשונו וחורקים את שיניו. במקום הרטיבות הרעננה והקרה, נודפת ניחוח לוונדר שמחזיק לעשרים וארבע שעות, עכשיו ריח של אבק עגום מהול מהול במים וטפל מאד. כאלה הם חייו של עובד קבלן. יש דברים שנכנסו בך ולא מצליחים לצאת לעולם, כמו השערות המכוערות המגעילות האלה, סבוכות בו עמוק מדי מכדי להוציא אותם. כבר לא עולה החלום בהקיץ להיות נקי, בוהק ואטרקטיבי כמו פעם כשארזו אותו. אז סיפרו לכלום שמספיק ניגוב אחד. עכשיו הוא רק רוצה להרגיש שהוא סחוט עד הסוף, שאין מה להוציא, שיניחו לו.

לפעמים, כשהוא צף למחצה בגיגית או בדלי, כמו היפופוטם עצלן הוא חולם שיכבסו אותו, שלא יזרקו אותו לפח, שלא יחששו כל כך על המכונת כביסה, שלא תסתם. נמאס לו משיקולים כלליים, הוא יודע את סבלו ורק אותו. אז יכולה היה להתייבש בשמש וצעיר כמו חדש. רק 'כמו', כמו זקן שרץ בפארק בצעדים קטנים מרגיש צעיר בסרט למניעת זיעה על הראש ומכנסיים קצרות עם גומי. הוא נושם לאט אך השמש החמה מפייסת את פניו. אבל עכשיו אין שמש, אלא אור אפל ותפל וטחוב. כשהוא שוהה כך לבד במקלחת הוא שר 'הגברים בוכים בלילה, לא נשמע קולם'.

יום שישי, 3 ביולי 2015

מפורסם של שקר

פעם למדתי ודי נהיתי אחרי הרב אליה סוכות. הייתי יושן בישיבת הכותל ובחצות קם והולך לרובע המוסלמי, לישיבת 'שובו בנים בנחמת ציון'. הרב אליה היה חוזר עם פנים מאירות ועיניים אדומות מבכיות של תיקון חצות. ברטיבות קרירה בפיאות שהתגברה על עייפות החומר ובמרץ מתרגש היינו יושבים ללמוד שער הכוונות וליקוטי מוהר"ן ופיאצ'סנא וכל מיני דברים. הרב אליה בא מבית רפורמי ופגש את רעב שלוימלה קרליבך בזמנו והיו בידידות גדולה. הוא סיפר לי, במבטא האמריקאי ובקולו הערב כל כך שרעב שלמה אמר עליו: אתה התלמיד הראשון שלי, שמבין לליבי ויורד לעומק נשמתי. הרב אליה סוכות סיפר לי איך הם הקימו את 'בית אהבה ותפילה' בסאן פרנסיסקו. הוא המשיך להתעמק בחסידות ונפרד מרעב שלוימה לטובת הרב ברלנד, בתקופה האנונימית שלפני ההתגלות. הוא סיפר לי שהם היו מסתובבים רק עשר חברה בקברי צדיקים ובשדות אינסופיים ובוערים מגעגועים להשם יתברך. אחר כל היינו קמים ומדדים בריקוד עייף ומרובע מסביב לבמה כשהרב אליה מתלהב ושר את זמירות השחר. לא אאריך בכל הפרטים שמעניינים מאד אבל לא חשובים כרגע. 

יום אחד למדתי בליקוטי מוהר"ן ונתקלתי שוב ושוב במושג 'מפורסם של שקר'. תיארתי לעצמי שמדובר בכל מיני אדמו"רים מזוייפים, רוקחי סגולות ומזימות וכותבי קמיעות והשבעות ושאר יהודים שצריכים להתפרנס בכבוד שהסתובבו באירופה. אבל לא הייתי בטוח. התקשרתי לרב אליה ושאלתי אותו: 'רב אליה כשרבינו מדבר על 'מפורסם של שקר' למה הוא מתכוון ואיך יודעים שהוא כזה?'
בלי לחשוב רגע ענה רב אליה: אני. 
לא הבנתי ושאלתי שוב והרב אליה ענה: ''ה'מפורסם של שקר' - זה אני'.

יום שני, 22 ביוני 2015

כל מה שתגיד עלול לשמש כנגדך בחקירה

יום אחד שאלו אותי: באיזו מילה היית בוחר?
נכנסתי מהר לתוכי והתחלתי לברר ולתחקר:
באיזו מילה הייתי בוחר?
זה אומר שעל כל השאר הייתי מוותר,
או שומר,
כדי שלא ייגמר
כמו שאומרת תהילה בסיפור של שי עגנון שאיתה מדבר,
כשהיא משוטטת כמו הומלסית ברחובות ירושלים הציורית והנשכחת.
שלא יגמרו לי המילים,
אני שומר את כולם ולא רוצה להשתמש באף אחת.
כל אחד עלולה להסגיר איזה מין בנאדם אני,
שזה מה שתוקף אותי וזה מה שעולה לי לראש.
איזה מין סוטה מסתתר מאחורי פליטת פה פרוידיאנית שכזו.
אני לא מוכן להיחשף ועוד עושה מזה עניין.
אבל אני שוב נרגע ומשתחרר,
אני שוב יכול לכתוב ולהציף את כל אימת המעמקים המודחקים שם כל הזמן.
את כל עורמת הפחדים וזעם היצורים הקדמונים:
לוויתן כחול ואיש החול,
והתנינים הגדולים ויצורי הפלא של איוב,
ושל המיתולוגיות המסופוטמיות.
כולם מתחבאים אצלי במרתף הפרוידיאני והם מהוססים,
כולם מנומסים.
אני שומר אותם בסוד, מגונן עליהם ומרבה לסלוח,
כולם נותנים לי כוח,
כל היצורים האלה.
אז באיזה יצור הייתי בוחר?
על מי מהם הייתי מוותר?
מי הייתי מוכן לחשוף לאור השמש,
לעיניים הבוחנות, אנשים נורמאליים משוגעים שכמותכם, שחייהם תקועים אי שם אמש,
הייתי חושף את גונזילה או איזה דינוזאור אימתני,
אבל אני יודע שזה הלא אני.
אולי את הגרוק מהמומינים,
אולי את אמא שלי כשהיא כועסת,
אולי את המורה לספרות שהייתה הר אדם ובטאה עוצמה נשית מהרסת.
אף אחת לא רוצה לצאת.
איני יכול לבחור לא מילה ולא מפלצת.
אז מה אבחר? איזה צליל?
דו מז'ור, מי במול,
צרחה, חריקה, צקצוק לשון, פיהוק של רך נימול?
אין לי מה לחשוף, הכל מסתתר שוב כמו קודם, מאחורי הסוף.

אני חושב שוב
על ילדי ועל אשתי. ליבי שב ודואג עליהם כל הזמן.

הנה הם יוצאים אלי, היצורים האלה.


יום ראשון, 7 ביוני 2015

התקדמות בהמשך לפוסט של ימימה וויטגנשטיין

פריצת דרך :
יש משפט אצל ימימה – ה'קשב' עצמו הוא גם חלק וגם כלי – יש כאן פריצת דרך מבחינתי, הכופר במערכת הפנימית כתיאור חד וחלק של המציאות בפוסט הזה.

המערכת מורכבת מכלים. זה הכל. הכלים הם צורות של התכוונות, חשיבה, הרגשה, שמופעלות באופן בחירי ותבוני במקומות מסויימים.
למשל: המערכת שלי בנויה מ'להגיד בתקופת משבר: 'א. לא נורא נעבור את זה – בטחון עצמי. ב. לחפש איפה הטוב שמסתתר כאן - אמונה' כמו שהיא בנויה מ'קשב' ו'רצון'.
המערכת שלי בנויה מלשאול את עצמי 'איך אתה מרגיש ואיך אתה מתקיים ואיך זה בכלל להיות קיים?' [התשובה שלי כרגע, ברגע זה ממש, באמצע מלאכה, היא מתיש ומאתגר אבל לא הייתי מוותר] בדיוק כמו שהיא בנויה מ'רגש' ו'מחשבה'.

אני אקרא לחלקים בשמות: הראשון – בטחון ואמונה. השני – שאלת הרגשת הקיום.


הקשב הוא כלי וגם חלק. זאת אומרת גם משהו שאני מפעיל וגם משהו שקיים בי. חלק ממני וכלי שאני משתמש בו. כל מה שאני משתמש בו יכול להפוך להיות חלק ממני. למרות שמה שהיא אומרת זה שכלי ספציפי הוא גם חלק שעשוי להיות נושא חסימה.



יום שלישי, 2 ביוני 2015

העומק התיאולוגי של 'מלך האריות'

העריכה של יעקב אסרף ללהיט של חנן בן ארי 'ממך עד אלייך' מתוך שברי וידאו של 'מלך האריות' שרצה ברשת מבליטה את העומק התיאולוגי והרליגיוזי של הסיפור הכמעט מיתולוגי של דיסני. משהו במבנה המעגלי שלו משותף לכל כך הרבה מעגלי תרבות ורוח שקשה לאמוד את היקפם או להפריז בחשיבותם.

סימבה, כמו האדם המודרני, חווה את מות האל הניטשאיני ופטירה - או במדויק אדיפאליים (אדיפוס) ברצח שבו גם הוא מעורב - של דמות האב, האלוהי, הסמכותי, המתגלמת במופסה בעל קול הבס, הפאסון והשליטה המוחלטת ומשעבדת של נתיני עולם החיות.

סימבה נושא את האשמה הפרוידאנית (במאמר 'טוטם וטאבו') של רצח האב לצד איבוד המשמעות בקיומו ונוטש את המערכה ואת הממלכה לטובת חיי נהתנות אפיקוראיים. העולם נשחת ומתמלא בדמויות שוליים מפוקפקות ומחוסרות ערכים ומחוייבות שמוכנים להחריב את הכל לשם הנאות אישיות ואינטרסים צרים.

אורכים הימים והגעגוע העתיק של סימבה, מהול ברגשות אשם ונקיפות מצפון, נוקף ודופק על דלתי לבבו ההולל. במהלך מבריק של השלכה והתקה מדמות האב לדמות הבן ומדמות האדם לדמות האל, מתמזג סימבה, כמו האדם המודרני, עם האלוהים ורואה בלקיחת האחריות על העולם ההרוס מעשה אידאלי ואלוהי המגשים את חובתיו לאלוהיו - אביו.

ההתבודדות של סימבה וההתגלות של מופאסה, כמו גם הספק שמא מדובר בחזיון לב מתעתע מוכרים מבפנים למי שטעם את טעמה של תפילה מיוסרת בספקות של הכרעה וכינון עצמי.

תפקיד הגורו - רבי תמהוני של רפיקי הקוף הוא בפליאות שהוא מעורר וברוח ההלצה והשובבות המיסתורין והברסלבית האופפת את הילוכו, שהוא 'סוד מכל העולם' ויחד עם זאת כהן הדת הצופה את השבר ואת התקומה ממנו.

אני צב ללא בית / הסרת מעלי קורת גג
דג ללא מים / מחפש אותך ולשווא
מר כמו יין / לכוד כארי בסורג
עב מזיל מים / אני אפילו לא נרטב

ברחתי ממך עד אלי - ולא מצאתי כלום
עומד בפתח הדלת, עוד לא מעז לדפוק.

סתיו בעיניים / אני מתהלך כנווד
על מצחי אות של קין / מחפש אותך ולשווא.
בשדה בינתיים / אתה מחופש לפשוט עם
בלי גלימה בלי שמיים / אל מסתתר, נעלם.

ברחתי ממך עד אלי - ולא מצאתי כלום
אתה מעבר לדלת, מתאמץ לשתוק.

אל תסתר פניך ממני, תקוותי היית,
כי חולת אהבה אני, אל תסתר פניך.

ברחתי ממך עד אלי - ולא מצאתי כלום
עומד בפתח הדלת, עוד לא מעז לדפוק
ברחתי ממך עד אלי ולא מצאתי כלום
שואג בפתח הדלת, אתה יוצא פתאום.


מילים ולחן: חנן בן ארי
עריכה:יעקב אסרף - "סולם יעקב"
עיבוד: רובי פאייר, עידו נמר, יעקב אסרף וחנן בן ארי. 

יום שני, 1 ביוני 2015

חלקי המערכת הימימאית – מחשבה, רגש, רצון, קשב

אני מכיר את החלוקה הימימאית, של 'החשיבה ההכרתית' (אבל לא רק) של העולם הפנימי המבולבל לחלקי מערכת שונים: הלב, המחשבה, הרצון והקשב. מכיר בה וכופר בה. לא מקבל אותה כעובדה מוחלטת אלא חושב 'מה זה ואיך זה מרגיש?' למי שמדבר ככה ולמי ששומע דיבורים כאלה. התיאור המבדיל נוטה לחלק את הערפל הפנימי, הגוש החסר צורה, בלשונו של פרדיננד דה סוסיר, להוויות שונות, חלקי הוויה פנימית המתקשרים ביניהם כדרך שמחלקות שונות בבית חולים מתקשרות זו עם זו. דומני – בעודי מדדה בעקבותיו הקופצניות של לודויגויטגנשטיין - כי נכון יותר יהיה לתאר אותם כצורות של התכוונות ותשומת לב בעלת כיוון מסויים בעולם הפנימי. אני מתייחס לזה כרגע במישור הפרגמטיסטי, כמו הסכם מקומי לתועלת מקומית, מבלי להכיר בזכויות וחובות מוחלטת, מבלי לקבל את חלוקת הארץ הפנימית כאילו הייתה זו חלוקה מוחלטת. זו אינה אלא צורה לארגון פנימי שבמידה רבה אני הוא זה שקובע את מובנה.

ובכן – איך זה מרגיש ואיך זה נראה?

'לב' ו'מחשבה' הם התכוונויות שמתרחשות יותר ביני לבין עצמי. 'קשב'  - ביני לבין הזולת, הפרסונה, ו'רצון' – ביני לבין המציאות, מצב העניינים הדומם והאובייקטיבי, שכופה את עצמו עלי. ההתכוונויות יכולות לנוע בכיוונים שונים ומשונים: 'קשב' שמופנה למציאות מעניק לה מימד אישיותי, מאניש, מנפיש, פואטי, צייטליני וזלדאי ובלעז: אנתרופומורפי. גם 'רצון' שמופנה אל אדם מעניק לו מימד ומעמד של אובייקט א סובייקטיבי.

'המחשבה' היא הראייה של הצדדים השונים, הדומים והשונים, בין שני הגורמים או המושאים ומתיחה של קווי יחס, הערכה, שיפוט ביניהם. ניתוח ואיחוי מחודש.

הלב וה'רגש' הם המרגישים את מידת ההתאמה וההתענגות, הטעם והשייכות, כשהם מתחככים בקרבת התופעה.

ה'רצון' הוא הכח לפעול בהתאם לציורים שבדה הדמיון

וה'קשב' – על זה ימימה אומרת – יכול להיות גם 'חלק' וגם 'כלי'. הקשב יכול לקרב את ההבנה כי יש בו הבנה אינטואטיבית. יודעים שדבר זה או אחר נכון. לעומת זה הוא יכול להיות נושא עומס וחסימה. כי קבלת הנתונים מהמציאות, מהזולת, דרך הקשב מגיעה לפעמים כשהחסימה מעורבת בחסימה. מישהו מדבר ואני מערב את דעתי עליו ואת פחדי המולבשים עליו עם התוכן האובייקטיבי של מה שהוא אומר.


מתי זה קרה לי היום? אני מנסה להיזכר ומדחיק את המחשבה. דוחה אותה למחר. והנה ממש דוגמא לקשב שמעורבת בו חסימה. אני מנסה להקשיב להיום אבל החסימה שיש בי מפני החסימות שלי דוחה כל אפשרות. 

ערגה השתחררה הבייתה

ערגה השתחררה הבייתה. היא שוכבת יושבת על הספה תנועתיותה מוגבלת. אחרי שהסתכלה על המתנות שקיבלה מהילדים בגן היא הרפתה לתנומה קלה לצלילי קבלת שבת של יצחק מאיר. אחרי יומיים וחצי בבית חולים אני רואה אותה וזרם חם מתפרץ ומייבב בבכי חופשי מהיגיון. רוח נעימה שטה מהים ונמסכת בניגון על מי מנוחות ינהלני. אני עוצם את עיני והכל אלוהות ורחמים עדינים ואז אני נכנע בתבוסה וגואה בבכי גדול. אחרי כל ההתחממות הגלובלית וההתחכמות הפרטיקולרית רק רחמים אלוהיים מלטפים את פני המבוגר שלי. כמה חיצים שנונים של הלצות אוכל לירות כנגד מפלצת הגורל. כמה ממים אפשר להמציא ולא לגעת בתהום. כוחו ההירואי של הגיבור הטראגי מוגבל מעצם טבעו האנושי. לפתע גיליתי שהגעתי עד הקצה והכל אין. ברגע של מנוחה ובלתי התראה מוקדמת נגלית ההשגחה הארורה, כאהובה יפה שמאצילה מחינה וחסדה. רק מבט שובב מושך את הלב להאמין וללכת שבי אחריה חיים שלמים. רגע נשגב, מכאיב בקוצר זמנו, מכת ברק, פולס של חיים, מנקה את אבק החיים מפני, זוקפת את קומתי ומושיבה אותי בחבורת בני היכלא דכסיפין. פני הכסיפו מבושה וליבי נכסף והומה בשאון געגועים רחוקים, ציפורים נודדות שחלפו לרגע ביפו המפוחמת.

יום שני, 25 במאי 2015

חלק מהכל

זה ככה ידידי, לא צריך לחפש את הבורא בשמיים ולא בספרים. הוא מפעם בכל נשימה ובכל דפיקת לב.
אני חלק ממנו ואני אומר לו תודה. אני חלק, אין לי תפיסה בהכל. אני חלק מהכל.
ברגע שאדם מחובר לזה באמת ומבין את זה ומאמין לזה – הוא רואה אחרת את המציאות. יש לו עיניים אחרות. 
הוא לא רואה את המציאות בעיניים של 'עץ הדעת טוב ורע'. הוא לא כל הזמן רואה 'זה טוב' ו'זה לא טוב'.
הוא רואה את המציאות כתנועה בלתי פוסקת שהוא מתחבר איתה, לפעמים בהתקרבות לפעמים בדחייה, לפעמים בדברים נעימים ולפעמים בדברים קשים.
(איתמר פרלמן, בשיעור 'חשיבה הכרתית על פי ימימה' ב- המקום מרכז לתרבות ורוח)

יום רביעי, 20 במאי 2015

תרגיל כתיבה אוטומטית בסדנת כתיבה:


כתיבה אוטומטית זה משהו כזה: כל הזמן חופרים אל המקום המשעמם הזה, שחבוי שם בפנים, מנסים לצוד איזה תנועת נפש דקה ואז ולהציג אותה לראווה. ואחרי שמקבלים את התשואות הנדרשות או שלא, משחררים את התנועה להימוג בים הגדול של הנפש הנעלמת אי שם במעמקים כמו דג קטן, שנבלע בים כלא היה ומותיר אחריו ריח של געגוע וסירחון נעים של דגים.

מהי מחשבה

מהי מחשבה?
אני מתדפק על דלתותיה היפות כדי שתנחה אותי אל מחוזות האמת של אחיה הקטן, הדמיון, ובאמת מבקשת לבלות עוד במחיצתה המרגיעה והלבנה. יקרה, סרבנית וחמקמקה שלי, את המפלט הנצחי האוורירי שלי.