כל מה שתגיד עלול לשמש כנגדך בחקירה

יום אחד שאלו אותי: באיזו מילה היית בוחר?

נכנסתי מהר לתוכי והתחלתי לברר ולתחקר:

באיזו מילה הייתי בוחר?

זה אומר שעל כל השאר הייתי מוותר,

או שומר,

כדי שלא ייגמר

כמו שאומרת תהילה בסיפור של שי עגנון שאיתה מדבר,

כשהיא משוטטת כמו הומלסית ברחובות ירושלים הציורית והנשכחת.

שלא יגמרו לי המילים,

אני שומר את כולם ולא רוצה להשתמש באף אחת.

כל אחד עלולה להסגיר איזה מין בנאדם אני,

שזה מה שתוקף אותי וזה מה שעולה לי לראש.

איזה מין סוטה מסתתר מאחורי פליטת פה פרוידיאנית שכזו.

אני לא מוכן להיחשף ועוד עושה מזה עניין.

אבל אני שוב נרגע ומשתחרר,

אני שוב יכול לכתוב ולהציף את כל אימת המעמקים המודחקים שם כל הזמן.

את כל עורמת הפחדים וזעם היצורים הקדמונים:

לוויתן כחול ואיש החול,

והתנינים הגדולים ויצורי הפלא של איוב,

ושל המיתולוגיות המסופוטמיות.

כולם מתחבאים אצלי במרתף הפרוידיאני והם מהוססים,

כולם מנומסים.

אני שומר אותם בסוד, מגונן עליהם ומרבה לסלוח,

כולם נותנים לי כוח,

כל היצורים האלה.

אז באיזה יצור הייתי בוחר?

על מי מהם הייתי מוותר?

מי הייתי מוכן לחשוף לאור השמש,

לעיניים הבוחנות, אנשים נורמאליים משוגעים שכמותכם, שחייהם תקועים אי שם אמש,

הייתי חושף את גונזילה או איזה דינוזאור אימתני,

אבל אני יודע שזה הלא אני.

אולי את הגרוק מהמומינים,

אולי את אמא שלי כשהיא כועסת,

אולי את המורה לספרות שהייתה הר אדם ובטאה עוצמה נשית מהרסת.

אף אחת לא רוצה לצאת.

איני יכול לבחור לא מילה ולא מפלצת.

אז מה אבחר? איזה צליל?

דו מז'ור, מי במול,

צרחה, חריקה, צקצוק לשון, פיהוק של רך נימול?

אין לי מה לחשוף, הכל מסתתר שוב כמו קודם, מאחורי הסוף.

אני חושב שוב

על ילדי ועל אשתי. ליבי שב ודואג עליהם כל הזמן.

הנה הם יוצאים אלי, היצורים האלה.

התקדמות בהמשך לפוסט של ימימה וויטגנשטיין

פריצת דרך :

יש משפט אצל ימימה – ה'קשב' עצמו הוא גם חלק וגם כלי – יש כאן פריצת דרך מבחינתי, הכופר במערכת הפנימית כתיאור חד וחלק של המציאות בפוסט הזה.

המערכת מורכבת מכלים. זה הכל. הכלים הם צורות של התכוונות, חשיבה, הרגשה, שמופעלות באופן בחירי ותבוני במקומות מסויימים.

למשל: המערכת שלי בנויה מ'להגיד בתקופת משבר: 'א. לא נורא נעבור את זה – בטחון עצמי. ב. לחפש איפה הטוב שמסתתר כאן - אמונה' כמו שהיא בנויה מ'קשב' ו'רצון'.

המערכת שלי בנויה מלשאול את עצמי 'איך אתה מרגיש ואיך אתה מתקיים ואיך זה בכלל להיות קיים?' [התשובה שלי כרגע, ברגע זה ממש, באמצע מלאכה, היא מתיש ומאתגר אבל לא הייתי מוותר] בדיוק כמו שהיא בנויה מ'רגש' ו'מחשבה'.

אני אקרא לחלקים בשמות: הראשון – בטחון ואמונה. השני – שאלת הרגשת הקיום.

הקשב הוא כלי וגם חלק. זאת אומרת גם משהו שאני מפעיל וגם משהו שקיים בי. חלק ממני וכלי שאני משתמש בו. כל מה שאני משתמש בו יכול להפוך להיות חלק ממני. למרות שמה שהיא אומרת זה שכלי ספציפי הוא גם חלק שעשוי להיות נושא חסימה.

העומק התיאולוגי של 'מלך האריות'

העריכה של יעקב אסרף ללהיט של חנן בן ארי 'ממך עד אלייך' מתוך שברי וידאו של 'מלך האריות' שרצה ברשת מבליטה את העומק התיאולוגי והרליגיוזי של הסיפור הכמעט מיתולוגי של דיסני. משהו במבנה המעגלי שלו משותף לכל כך הרבה מעגלי תרבות ורוח שקשה לאמוד את היקפם או להפריז בחשיבותם.

סימבה, כמו האדם המודרני, חווה את מות האל הניטשאיני ופטירה - או במדויק אדיפאליים (אדיפוס) ברצח שבו גם הוא מעורב - של דמות האב, האלוהי, הסמכותי, המתגלמת במופסה בעל קול הבס, הפאסון והשליטה המוחלטת ומשעבדת של נתיני עולם החיות.

סימבה נושא את האשמה הפרוידאנית (במאמר 'טוטם וטאבו') של רצח האב לצד איבוד המשמעות בקיומו ונוטש את המערכה ואת הממלכה לטובת חיי נהתנות אפיקוראיים. העולם נשחת ומתמלא בדמויות שוליים מפוקפקות ומחוסרות ערכים ומחוייבות שמוכנים להחריב את הכל לשם הנאות אישיות ואינטרסים צרים.

אורכים הימים והגעגוע העתיק של סימבה, מהול ברגשות אשם ונקיפות מצפון, נוקף ודופק על דלתי לבבו ההולל. במהלך מבריק של השלכה והתקה מדמות האב לדמות הבן ומדמות האדם לדמות האל, מתמזג סימבה, כמו האדם המודרני, עם האלוהים ורואה בלקיחת האחריות על העולם ההרוס מעשה אידאלי ואלוהי המגשים את חובתיו לאלוהיו - אביו.

ההתבודדות של סימבה וההתגלות של מופאסה, כמו גם הספק שמא מדובר בחזיון לב מתעתע מוכרים מבפנים למי שטעם את טעמה של תפילה מיוסרת בספקות של הכרעה וכינון עצמי.

תפקיד הגורו - רבי תמהוני של רפיקי הקוף הוא בפליאות שהוא מעורר וברוח ההלצה והשובבות המיסתורין והברסלבית האופפת את הילוכו, שהוא 'סוד מכל העולם' ויחד עם זאת כהן הדת הצופה את השבר ואת התקומה ממנו.

אני צב ללא בית / הסרת מעלי קורת גג
דג ללא מים / מחפש אותך ולשווא
מר כמו יין / לכוד כארי בסורג
עב מזיל מים / אני אפילו לא נרטב

ברחתי ממך עד אלי - ולא מצאתי כלום
עומד בפתח הדלת, עוד לא מעז לדפוק.

סתיו בעיניים / אני מתהלך כנווד
על מצחי אות של קין / מחפש אותך ולשווא.
בשדה בינתיים / אתה מחופש לפשוט עם
בלי גלימה בלי שמיים / אל מסתתר, נעלם.

ברחתי ממך עד אלי - ולא מצאתי כלום
אתה מעבר לדלת, מתאמץ לשתוק.

אל תסתר פניך ממני, תקוותי היית,
כי חולת אהבה אני, אל תסתר פניך.

ברחתי ממך עד אלי - ולא מצאתי כלום
עומד בפתח הדלת, עוד לא מעז לדפוק
ברחתי ממך עד אלי ולא מצאתי כלום
שואג בפתח הדלת, אתה יוצא פתאום.


מילים ולחן: חנן בן ארי
עריכה:יעקב אסרף - "סולם יעקב"
עיבוד: רובי פאייר, עידו נמר, יעקב אסרף וחנן בן ארי. 

חלקי המערכת הימימאית – מחשבה, רגש, רצון, קשב

אני מכיר את החלוקה הימימאית, של 'החשיבה ההכרתית' (אבל לא רק) של העולם הפנימי המבולבל לחלקי מערכת שונים: הלב, המחשבה, הרצון והקשב. מכיר בה וכופר בה. לא מקבל אותה כעובדה מוחלטת אלא חושב 'מה זה ואיך זה מרגיש?' למי שמדבר ככה ולמי ששומע דיבורים כאלה. התיאור המבדיל נוטה לחלק את הערפל הפנימי, הגוש החסר צורה, בלשונו של פרדיננד דה סוסיר, להוויות שונות, חלקי הוויה פנימית המתקשרים ביניהם כדרך שמחלקות שונות בבית חולים מתקשרות זו עם זו. דומני – בעודי מדדה בעקבותיו הקופצניות של לודויגויטגנשטיין - כי נכון יותר יהיה לתאר אותם כצורות של התכוונות ותשומת לב בעלת כיוון מסויים בעולם הפנימי. אני מתייחס לזה כרגע במישור הפרגמטיסטי, כמו הסכם מקומי לתועלת מקומית, מבלי להכיר בזכויות וחובות מוחלטת, מבלי לקבל את חלוקת הארץ הפנימית כאילו הייתה זו חלוקה מוחלטת. זו אינה אלא צורה לארגון פנימי שבמידה רבה אני הוא זה שקובע את מובנה.

ובכן – איך זה מרגיש ואיך זה נראה?

'לב' ו'מחשבה' הם התכוונויות שמתרחשות יותר ביני לבין עצמי. 'קשב'  - ביני לבין הזולת, הפרסונה, ו'רצון' – ביני לבין המציאות, מצב העניינים הדומם והאובייקטיבי, שכופה את עצמו עלי. ההתכוונויות יכולות לנוע בכיוונים שונים ומשונים: 'קשב' שמופנה למציאות מעניק לה מימד אישיותי, מאניש, מנפיש, פואטי, צייטליני וזלדאי ובלעז: אנתרופומורפי. גם 'רצון' שמופנה אל אדם מעניק לו מימד ומעמד של אובייקט א סובייקטיבי.

'המחשבה' היא הראייה של הצדדים השונים, הדומים והשונים, בין שני הגורמים או המושאים ומתיחה של קווי יחס, הערכה, שיפוט ביניהם. ניתוח ואיחוי מחודש.

הלב וה'רגש' הם המרגישים את מידת ההתאמה וההתענגות, הטעם והשייכות, כשהם מתחככים בקרבת התופעה.

ה'רצון' הוא הכח לפעול בהתאם לציורים שבדה הדמיון

וה'קשב' – על זה ימימה אומרת – יכול להיות גם 'חלק' וגם 'כלי'. הקשב יכול לקרב את ההבנה כי יש בו הבנה אינטואטיבית. יודעים שדבר זה או אחר נכון. לעומת זה הוא יכול להיות נושא עומס וחסימה. כי קבלת הנתונים מהמציאות, מהזולת, דרך הקשב מגיעה לפעמים כשהחסימה מעורבת בחסימה. מישהו מדבר ואני מערב את דעתי עליו ואת פחדי המולבשים עליו עם התוכן האובייקטיבי של מה שהוא אומר.

מתי זה קרה לי היום? אני מנסה להיזכר ומדחיק את המחשבה. דוחה אותה למחר. והנה ממש דוגמא לקשב שמעורבת בו חסימה. אני מנסה להקשיב להיום אבל החסימה שיש בי מפני החסימות שלי דוחה כל אפשרות. 

ערגה השתחררה הבייתה

ערגה השתחררה הבייתה. היא שוכבת יושבת על הספה תנועתיותה מוגבלת. אחרי שהסתכלה על המתנות שקיבלה מהילדים בגן היא הרפתה לתנומה קלה לצלילי קבלת שבת של יצחק מאיר. אחרי יומיים וחצי בבית חולים אני רואה אותה וזרם חם מתפרץ ומייבב בבכי חופשי מהיגיון. רוח נעימה שטה מהים ונמסכת בניגון על מי מנוחות ינהלני. אני עוצם את עיני והכל אלוהות ורחמים עדינים ואז אני נכנע בתבוסה וגואה בבכי גדול. אחרי כל ההתחממות הגלובלית וההתחכמות הפרטיקולרית רק רחמים אלוהיים מלטפים את פני המבוגר שלי. כמה חיצים שנונים של הלצות אוכל לירות כנגד מפלצת הגורל. כמה ממים אפשר להמציא ולא לגעת בתהום. כוחו ההירואי של הגיבור הטראגי מוגבל מעצם טבעו האנושי. לפתע גיליתי שהגעתי עד הקצה והכל אין. ברגע של מנוחה ובלתי התראה מוקדמת נגלית ההשגחה הארורה, כאהובה יפה שמאצילה מחינה וחסדה. רק מבט שובב מושך את הלב להאמין וללכת שבי אחריה חיים שלמים. רגע נשגב, מכאיב בקוצר זמנו, מכת ברק, פולס של חיים, מנקה את אבק החיים מפני, זוקפת את קומתי ומושיבה אותי בחבורת בני היכלא דכסיפין. פני הכסיפו מבושה וליבי נכסף והומה בשאון געגועים רחוקים, ציפורים נודדות שחלפו לרגע ביפו המפוחמת.