ברונו לאטור, היידיגר ומחשבות זרות בתפילה

בכתבות העיתון שבידי משתלבים להם מדעים 'טהורים' וגלובאליים עם פוליטיקה 'טמאה' ואינטרסנטית. דיסציפלינה המחקרית במחלקה לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן אני עושים עושה דברים דומים, ומשתמש בהכלאה בסוציולוגיה, היסטוריה, כלכלה, פוליטיקה ופילוסופיה. השינויים הגדולים שברומו של עולם כרוכים בשינויים המזעריים ולהיפך,  "מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד-סוֹף ". ההצלחה של הדיסציפלינות האחרות למצוא את המעשה נשענת על צרות מוחין. המורכבות מאפשרת הבנה מקיפה ומלאה הנצרכת לאנתרופולוגיה המודרנית.

ניתן לזהות בכל אותם רשתות מובן מסובכות את השאלה עתיקת היומין של היידיגר 'מהי היישות?'

במידת מה כולם יודעים 'מהי הישות?', כפי שכולם קוראים בעיתון את התערובת דלעיל על 'מה שיש', אולם ידיעתם בלתי ברורה. הבנה זו, הבלתי ברורה, קודמת לכל חקירה ומונחת ביסודה ובתכליתה. איננו יכולה 'להתחיל מבראשית', מעמדה 'טהורה', נבדלת ומודרנית, שמחלקת בין החברה והטבע. עולם של דברים שישנם, 'יישים', מקיף אותנו ומתוכו מפרש מושג היישות. המדעים הם מיני ישות של האדם שטווה את הבנתו ברשת המסועפת שלהם. לאוטר כהיידיגר, נמנע מלייחס להוויה את ה'קטגוריות' של הדברים מבלי לאפשר את העירוב והתרגום אחרי ולצד הבידול והטיהור. ההוויה אינה דבר מה הקיים ועומד. היא מתגשמת והמתהווה מאינספור שינויים גדולים וקטנים.

ברונו לאטור, אנתרופולוג רב תחומי, מדמה את הסקירה פנורמית של העיתון לתפילת האדם המודרני. "מדובר באדם מוזר ביותר המתפלל היום בעודו קורא על אותן פרשיות מעורבבות. מדי יום מתערבלים שם כל התרבות וכל הטבע". התפילה שמצטיירת מלאה הפרעות ואינה עולה יפה. הרב קוק מתאר  מתח קונפליקטואלי מקביל בתפילה 'לא סימטרית'. תפילה טהורה, 'סטואית', סובייקטיבית של מבוקש רוחני מזה, ותפילה נמוכה, טבעית וכרוכה באובייקטים של צרכים גשמיים מזה, כאילו אפשר להפריד ביניהם. תפילה מוצלחת תתאפשר כשאדם ש" ישכיל שכל כוחותיו, וכל הדרכים שצריך שיתגלגל בהם בסדרי חייו, מפני מזגו וטבעו הגופני והנפשי, כולם ערוכים מיוצר כל בחכמה." ועל כן צריך "לפרש היטב את כל מחסוריו הרוחניים והגשמיים."

בראשית הייתי

בראשית הייתי ממש קטן, נגיד כמו נקודה

ריקה בלי מילוי, אפילו לא של צבע.

המקום והזמן מצביעים עליה

אבל היא ריקה מכל ומרחפת לה בריק

ועומדת ומשתאה אל הלאן.

בראשית הייתי כל הזמן

כי לא ידעתי ולא ראיתי שום דבר הרחק מכאן.

ואז, כשהייתי המתנה

חסרת צורה הייתה שלווה לבנה

כמו מפה של שבת או יונה

של שלום. שקט אביך שנמוג

אל האופק הענוג.

בראשית הייתי וזה היה מזמן,

ועכשיו אני כאן,

נקודה קטנה במקום ובזמן,

חסרת צבע, כיוון ומובן,

מרחפת באותה נקודה, רועדת,

נאחזת במקום ובזמן.

על נכסים, שירה והדרך אל היופי - ניתוח פנומנולוגי לשיר של זדלה

מתוך אשרי הזורעים / זלדה

שני קולות ליוו את ראשית חיי בעולם: רעם המהפכה המלא גאווה ושפיכות דמים, וניגון 'בני היכלא' הענו והמתגעגע.

למרות הניגוד התהומי, הייתה נקודת מפגש ביניהם - האידאה שבשירו של אברהם בן יצחק, הגעגועים לשחרור מנכסים, מנימוסים, מגאווה.

'אשרי הזורעים ולא יקצורו' הייתה הסיסמה נגד אגירה וצבירה בגשמיות וברוחניות.

כי כל צבירה היא חומה שמפרידה בין נשמתך ובין העולם, מחסום בינך ובין אלוהים.

מי צבר פנינים ומרגליות היה לבוז, כי לא ידע שיופיים הוא הצד החיצוני של אגלי הטל והדמעות.

מי שפרש מרבדים בחדריו, ויהיו היפים ביותר, הצבעוניים ביותר, אסף לביתו רק צד אחד של הפרחים, רק צד אחד של היופי, הצד החיצוני.

כי זה שאין מרבדים בחדריו ולבו נוסע למרחקים - שייך לצמחייה שבצפון וביערות העד ובג'ונגל. ולכל הפרחים ששתולים בדמיון ובשירים ובלב המשוגע ובגנים של האנשים הבודדים, ולפרחים שצומחים על ההרים ובעמקים ובגינתו של הנזיר ובפינתו של האסיר ובגעגועיו של העיוור ובשדרות המלך ובמחשבתו של איש המדע

-'אשרי הזורעים ולא יקצורו כי ירחיקו נדוד'.

האינטנציונאליות עוסקת במערכת היחסים העדינה והאינטימית שמתקיימת בין אובייקט לסובייקט. הטענה שלי היא שזלדה, בדבריה, מבצעת באופן מרפרף ובסגנון פואטי מבט פנומנולוגי על היופי ועל אפשרות ההשגה שלו כשהיא מותרת ביקורת על האפשרות לנכס אותו.

עצם ההצבה של האינטנציונאליות כתמה מבטאת בצורה מאד ברורה את ההתרחקות מהמימד הבלתי אמצעי. הצובר והמנכס לעצמו פנינים או מרבדים פרחוניים אינו תופס את היופי המצוי בבריאה אלא בצורה פשוטה וחד ממדית. כנגדו טוענת האינטנציונאליות כי איננו חשופים בפשטות לדברים בעולם. מערכת רחבה ומורכבת קובעת את האופן שבו הדברים יופיעו בפנינו מן האין. היא מעצבת את דמותם וחורצת את גורלם: מה יהיה טיבם ואיזו משמעות נייחס להם.

כדי לגעת בדברים, או נכון יותר -  להיפתח אליהם, מבצעת זלדה נטישה של המובן הפשוט של העושר הלפיתה החומרית של הדברים עצמם, כביכול. הללו אינם אלא דימוי מתעתע בלתי אמצעי שמרחיק מין המהות האמיתית. השכפול של האובייקט לאביזר בשימוש ביתי מספק את האשליה של המגע הבלתי אמצעי ומדמה הכרזת בעלות על האובייקט. למעשה השכפול הוא זיוף שמשאיר ביד המנכס רק את הצד החומרי והמאד מסויים שלו – המראה המנותק מכל הקשר – ומנתק ממנו את העושר הגדול של האפשרויות הגלומות בו. האינטנציונאליות גורסת כי בכל מערכת יחסי אובייקט - סובייקט ישנה מורכבות אינטימית מאד ומורכבת מאד. הדרך לפרוש את המורכבות המקופלת הזו מצווה על המתבונן לבצע פעולה של הזרה והתבוננות מרחוק. זלדה וכל מי שהרחיק נדוד כמוה ולא הספיק לקצור ושב לבית ריק כשליבו מלא שימר את מערכת הזיקות המורכבת ולא פגם בה.

השאלה המשותפת לשתי הגישות, הצוברת והנודדת, היא כיצד מגיעים לשלב הקדום, הפרה רפלקסיבי של היופי, לפני שהוחתם בטביעות אצבעותינו. האם מי שאוחז את הצד החיצוני של היופי מצליח לחדור אל מעמקיו הרחבים? יש כאן פרישה של היבטים רבים ושונים שגלומים ביופי, דווקא במרחבים הלא קונקרטיים שלו. הניכוס הוא צורה אחת של יופי, ששמורה אולי למלכים, אך מתעלמת מצורות אחרות ודוחקת אותם מפניה. האינטנציואליות ותמציתה של הפואטיקה מקיימות ביניהן יחסים של קרבה ורעות. המשותף להן הוא ההתפעמות מהמצב הדרמטי של המציאות. הבנה שהיא נמצאת ביחסים מאד אינטימיים עם האין. הנדידה וההתרחקות מהדברים והמבט הפואטי משמרים את הקיום של האין ומאפשרים לצדדים ולממדים המרובים להופיע בו זמנית.

ולבסוף, יש בדבריה העדינים של זדלה גם ביקורת נוקבת. היא מותחת קו, עדין ומרמז כדרכה, בין הניכוס והצבירה לבין הגאווה שמביאה לשפיכות דמים קטסטרופאלית, מעין זו שראתה במלחמת העולם. הפנומנולוגיה גורסת כי לא כל תודעה תוכל לפגוש כל אובייקט. לא משום שהתודעה שלנו יחסית, אלא כי יש מערכת מורכבת של זיקות, 'אינטנציונאליות', שמאפשרת את הפעילות של ההתהוות. יש הכרזה על הסובייקט ועל עולם הדברים שמתאפשר להחשף בפניו. זלדה מבצעת את הקשר בין הדברים ומטפלת באובייקט ובסובייקט גם יחד – היא מחזירה את הביקורת אל האדם ותוהה – מי הוא האדם המשיג את היופי ומה הדבר הזה גורם לו. את התשובה, כמו זלדה, אשאיר לקורא להבין לבד.

	צבירה – הצד החיצוני של:		שחרור מנכסים, מנימוסים, מגאווה
האובייקט	פנינים ומרגליות	עושר, כערך חומרי מכומת	אגלי הטל והדמעות	יופי הבריאה, עדינות, ראשוניות, רוויה, והכאב הקיומי העמוק
	מרבדים בחדריו, היפים ביותר, הצבעוניים ביותר	ניכוס, בעלות וצבירה של היופי לרשות הפרט	הצמחייה שבצפון אפריקה וביערות העד ובג'ונגל, ולפרחים שצומחים על ההרים ובעמקים,	מרחבים גשמיים
			הפרחים ששתולים בדמיון, ובגעגועיו של העיוור,	מרחבי דימיון
			ובשירים, ובלב המשוגע,	מרחבי יצירה
			ובגנים של האנשים הבודדים, ובגינתו של הנזיר, בשדרות המלך, במחשבותיו של איש המדע	כל תחומי המדע והקיום
הסובייקט	עושר, גאווה, כח, שפיכות דמים, מלחמת העולם		ענווה, רגישות, יופי, ניגון מתגעגע

לסיום – השיר המקורי שבעקבותיו כתבה זלדה את דבריה:

אשרי הזורעים ולא יקצורו | אברהם בן יצחק 
אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ
כִּי יַרְחִיקוּ נְדוֹד.

אַשְׁרֵי הַנְּדִיבִים אֲשֶׁר תִּפְאֶרֶת נְעוּרֵיהֶם
הוֹסִיפָה עַל אוֹר הַיָּמִים וּפִזְרוֹנָם
וְהֵם אֶת עֶדְיָם הִתְפָּרָקוּ - עַל אֵם הַדְּרָכִים.

אַשְׁרֵי הַגֵּאִים אֲשֶׁר גֵּאוּתָם עָבְרָה גְבוּלֵי נַפְשָׁם
וַתְּהִי כְעַנְוַת הַלֹּבֶן
אַחֲרֵי הֵעָלוֹת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.

אַשְׁרֵי הַיּוֹדְעִים אֲשֶׁר יִקְרָא לִבָּם מִמִּדְבָּר
וְעַל שְׂפָתָם תִּפְרַח הַדּוּמִיָּה.

אַשְׁרֵיהֶם כִּי יֵאָסְפוּ אֶל תּוֹך לֵב הָעוֹלָם
לוּטֵי אַדֶּרֶת הַשִּׁכְחָה
וְהָיָה חֻקָּם הַתָּמִיד בְּלִי אֹמֶר.