יום רביעי, 16 בדצמבר 2015

ספר המתים של אמיל דרקהיים

אמיל דורקהיים ערם את הניירת שלקח מחברו, גבריאל טרט, ראש המרכז הלאומי לסטטיסטיקה של צרפת, על שולחן העבודה. רשימות הנפטרים שתועדו בהן היו ארוכות לאין קץ ואפשר היה לכרוך אותם בספר עב כרס - 'ספר המתים'. הוא הביט ברשימות המונוטוניות ברוב עניין. פירורי האינפורמציה הלקוניים ריצדו מול עיניו כנמלים קטנות. בנתוני המוות בעבר היה רשום: מין הנפטר, מי לקח אחריות על הקבורה: ההיה זה הרב או הכומר, מה הותיר הנפטר בלכתו משפחה וכמה ילדים? עיניו תרו אחר סיבת המוות. אמיל בחר את המתאבדים וליקט אותם כדרך שדודי מלקט שושנים בגנו.
"התאבדות היא מעשה עלום ואישי מאוד", הרהר. "המתאבד בדרך כלל לא משתף אחרים במעשיו. בדרך כלל למתאבד אין אחרים לשתף. כאב נפשו בלתי נסבל, צרכיו העמוקים נסתתמו עפר. היקר מכל אבד לו ואיבד עמו את הטעם לחייו." אמיל המשיך למיין את הנתונים ביסודיות. השעון תקתק חרישית בתיפוף מרגיע, הלילה נמתח לאיטו. כאן רשימת המתאבדים הרווקים וכאן הנשואים. אלו המועסקים ואלו המובטלים. כאן היהודים וכאן הקתוליים וכאן הפרוטסטנטיים. ושוב טורף את הניירות וממיין אותן מחדש. הפרוטסטנטים מתאבדים יותר מן היהודים והקתולים גם יחד. הגברים מתאבדים יותר מהנשים ובפרט אם הם רווקים.
אמיל לגם מכוס התה שהתקרר וחשב בקול רם וצרוד: "מה משותף לכל אלה?"
הפרוטסטנטים הם בעלי דתיות פרטית ומתבודדת הרבה יותר מן היהודים והקתולים. האחרונים מצווים להתכנס בתדירות גבוהה בבתי הכנסת ובכנסיות ואילו הראשונים מחפשים את המאמינים הטהורים בלבד. עקרון האמונה (Sola Fide) הלותרני קובע כי רק האמונה היא הגואלת את האדם, לא המעשים. הנצרות הקתולית הדגישה את המעשה. הנה בסקרמנט הווידוי, למשל, הבליטה הקתוליות את קיום העונש על ידי המאמין המבקש כפרת לעוונותיו ולא את החרטה הכנה בעת הווידוי. הכנסייה הקתולית מחפשת להקל על המון מאמיניה בכדי לקרבם שוב אל הכנסייה ולהרחיב את ההמון בהמון. לותר, לעומת זאת, דוחה את כל אלו ומבקש רק המאמינים האמיתיים, הנוצרים הטהורים, שכל מאודם נתון לקיום רצונו של האל, הם נוצרים אמיתיים.
הנשים מתאבדות פחות מהנשואים ואלו פחות מן הגברים הרווקים. מוכרח להיות קשר בין המאפיינים האלו, בין סולידריות ומעורבות האדם בחברה, לבין הסיכוי שהוא יבחר להתאבד. נשים מקושרות יותר לקהילה מאשר גברים. הנשואים נאלצים בעל כורחן לחלוק סולדריות חברתית "יד שנייה" דרך נשותיהן.
"ההתאבדות האינטימית, ההירואית והטראגית היא בעצם תולדה של רמת המעורבות והקשר החברתי." השעה הייתה מאוחרת וחוץ מטפיחות פח עמומות בקצה הרחוב דבר לא הפריע לשקט הרדום ששרר בשדרה. אמיל חש פתאום משונה ודחוי. תמיד הוא היה כזה מן דווקא. מאז שזכר את עצמו התעניין בגישה מדעית לחקר החברה עד לכדי מאבקים מתישים עם כל הממסד האקדמי של צרפת. מדעי הרוח אינם מעניינים אותו, והוא סיים שני מהסוף במחזור. הבדידות העיקה עליו ולא היה לו עם מי לחלוק אותה. "ובכן, אולי מוטב שבמקום ללכת לפסיכולוגית אלך לסוציולוגית?"

יום שני, 7 בדצמבר 2015

דרשה על 'הדרשה' של חיים הזז -

(פרשנות חסידית צייטלינית שלי שלי כנגד דברים שכתב הפרשן החילוני בארי צימרמן, באתר ארץ אחרת
ב'דרשה' העברית מדוברת בשלושה מבטאים-תפקידים שונים. המספר דובר חז"לית נינוחה ורווית תיאורים. ראש ההגנה קוצב את פקודותיו בצברית בוטה וקצרת סבלנות. יודקה, מסתבך בדיבור שאופי טעיותיו מסגיר את מוצאו הרוסי (כשל הזז עצמו). בהמשך דרשתו יודקה חוצב להבות בשפה צחה וברורה ונמלצת, הגוברת על טעויות העולה. ההזדהות העמוקה עם הדברים משחררת את סגור שפתיו, כמו נבואה המתדברת מתוך גרונו. אפשר המתדבר הוא הזז עצמו המביע את דעתו בגילוי לב כזה שאינו מאפשרת דמות המגמגם מרוסיה.
קריאה ראשונית מציגה את ההתנגדות לפסאודו היסטוריה היהודית הפאסיבית: מעגל הייסורים האינסופי של גזירות, עלילות, פרעות, קידוש השם וציפייה למשיח. המעגל מקובל באהבה על היהודים, אך לא על הילדים המבכרים רומנים היסטוריים לועזיים. יודקה מציג משרטט את הפרופיל של היהודי החדש, הציוני, האנטיתזה המוחלטת ליהודי הגלותי. "כובשים וגיבורים, שליטים ואדוני כל המעשים" ולא "ציבור של דווים וסחופים".
קריאה ביקורתית מציגה תמונה מורכבת יותר.
בשם 'יודקה' מובן של 'יהודי' יידישאי וגם אחד מהחברה. נאומו מבקר חריפות את העמדה התורנית אך נקרא 'דרשה'. חורג משתיקתו הכפויה עליו מחמת אופיו, גורלו כעולה ועיסוקו כשומר הוא מוסר הודעה לוועדה. זו כנראה מזכירות של קיבוץ מתהווה או פורום ביטחון סודי שידוע 'לצנועים'. אולם אין זו הודעה אלא נאום יורק אש. מתוכן דבריו נראה כי מאזינים אינם הנמענים המתאימים לו אלא בני הישוב הישן.
יודקה למעשה נקרע בין היהודי לציוני והוא דורש ממאזניו, הציונים, להיקרע בשאלה זו. כ"מבקר מבפנים" נמלטים מפיו תיאורי חיבה עזה לאידיאל המיסטי של הגלות. "היא קדושה, אהובה, אינטימית, קרובה כל כך ללב" אלו דימויים המתאימים לשכינה ומוסבים לפסיכולוגיה ה'לילית' המעוררת אסוציאציה לשדה המינית הפתיינית. השכינה היא אפוא לילית וסודה נגלה לו בשמירות ליליות, בהם העולם כולו מתעורר באופן אחר ורווי אלוהות. היפוך האידיאלים "הצער אידיאלי מהאושר... החלום מהמציאות... האמונה מהשכל הישר וכך עד סוף כל ההפכים" נושא איכות מיסטית ופואטית ידועה.
הסיפור נקטע לפני שיודקה אמר את עיקר ההודעה, כדי שיענה לשאלה זו כל קורא בכוחות עצמו.